ההבטחות הקודמות לאברהם כללו זרע עצום ורב (ט"ו 5) וירושת הארץ (ט"ו 19 – 21, י"ב 7 ועוד). בפרק י"ז מתווסף היסוד הדתי. הברית כוללת שלושה יסודות: אלוהים, עם וארץ. הניסוח בפסוק 8 הוא ניסוח משפטי: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם", בדומה לברית סיני. מכיוון שהברית היא בעלת אופי דתי, מוסיפים לה סימן הכר: את ברית המילה.
ברית המילה הייתה נפוצה בקרב עמים שונים במזרח הקדום. גיל הנימול, והטקסים הנלווים למילה היו שונים מתרבות לתרבות. ידוע שהמצרים והשבטים הערביים היו נוהגים למול את בניהם, ואילו היוונים והרומאים – לא עשו זאת. יש חילוקי דעות בקרב החוקרים מהו מקורו של מנהג זה. יש הטוענים שזהו עניין של היגיינה, אבל טענה זו אינה כה סבירה. טענה אחרת: יש כאן מעין מאגיה. האדם נכון להגיש חלק מגופו לאל, כדי לזכות בפריון, או אולי בהגנה מפני סכנות, מגפות וכו'. המקרא מוציא את "העוקץ המאגי" ממנהג המילה, ומעניק לה משמעות חדשה.
"אל שדי" – מכיוון שאלוהי ישראל "ירש" תפקידים של אלים רבים, הוא מופיע בשמות שונים. כאשר מדובר במלחמה: "ה' צבאות", וכאשר מדובר בפריון: "אל שדי".
שנוי השם (פס' 5- אברהם. פס' 15 – שרה) בא להדגיש את המפנה בחיי אברהם ושרה: הפיכתם לאב ואם. שנוי שם הוא סמל לשינוי מהותי, כמו למשל שינוי שמו של יעקב לישראל (ל"ב 28).
פס' 16 – 17: אברהם עודנו מפקפק בהבטחות האל. שני ביטויים לכך. האחד – פנימי: הוא צוחק בקרבו ומפקפק אם בן 100 יכול להוליד, ובת 90 – ללדת. השני – חיצוני: אברהם אומר ל-ה' "לו ישמעאל יחיה לפניך" כלומר, לפחות תשאיר את ישמעאל בחיים.
ה' מברך את ישמעאל, אך בניגוד ליצחק, ממנו לא יצאו נשיאים, והוא לא יקבל את הארץ המובטחת.
אברהם מקיים את הטקס, כנדרש. ישמעאל נימול בגיל 13, וזוהי הסיבה שהמוסלמים מלים את בניהם בגיל זה דווקא.