ישעיהו - פרק מ' - מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר  במפורש.

ישעיהו - פרק מ'

 

מבוא קצרצר : במסורת נהוג לייחס את כל ספר ישעיהו, על 66 פרקיו, לנביא ישעיהו בן אמוץ, שחי ביהודה בתקופת המלך חזקיהו (715 - 685 לפה"ס בערך). המחקר המקראי אינו יכול לקבל קביעה זו, מכיוון שהחל בפרק מ' מתחלף סגנונה של הנבואה, והרקע הפוליטי-מדיני של הנבואות מכאן ואילך, הוא שונה לחלוטין. בעוד ישעיהו בן אמוץ חי בתקופה של עצמאות לאומית, בראש המדינה עומד מלך מבית דוד, בית המקדש קיים, והממלכה השולטת בעולם היא אשור , הרי החל מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר  במפורש. כלומר מדובר בתקופה המאוחרת לפחות ב - 150  שנה לתקופתו של ישעיהו בן אמוץ. אי לכך נהוג במחקר לקרוא לנביא, שנבואותיו מופיעות החל מפרק מ',  ישעיהו השני . במסורת, שכאמור לא מקבלת קביעה זו, נהוג לקרוא לנביא זה "הנביא המנחם", זאת מכיוון שמרבית נבואותיו הן נבואות נחמה, שנועדו לעודד את העם בגלות בבל, ועם החזרה לארץ - את שבי ציון, שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה בכי רע. הטענה העיקרית של המסורת: בראש פרק מ' אין כל כותרת, ולא ייתכן שישמיטו את שמו של הנביא שניבא נבואות כה נפלאות. זאת ועוד, הרי מדובר בנביא ה', ועל-כן אין כל מניעה לכך שינבא גם לתקופה מאוחרת הרבה יותר. 

 

פרק מ'  : הפרק כולו הוא פרק של נחמה. הנושא המרכזי בו הוא הגאולה. הנביא מציג את גדולת האל כבורא העולם ומנהיג ההיסטוריה העולמית. הוא עושה זאת ע"י הצגת  אפסות האלילים. זאת כמובן כדי לעודד את רוחו של העם, הזקוק בדחיפות לחיזוק אמונתו ב-ה', לאחר שהייה כה ממושכת בגלות. בפרק זה, ובבאים אחריו, נתן ישעיהו השני ביטוי נבואי לניצחון הרוח היהודית על משבר החורבן והגלות, ולנאמנות הנצחית של עם ישראל לאלוהיו, חרף כל התנאים החומריים והמדיניים. זאת בניגוד לעמים אחרים, שמפלות מדיניות הביאו אותם להאמין באלוהי העמים שהביסו אותם בקרב. אצל ישעיהו השני האמונה ב-ה' היא מוחלטת והתפישה המונותאיסטית מגיעה אצלו לשיא. התלהבותו של הנביא מחפה על הפער העצום בין האמונה המוחלטת בכוחו של ה', לבין המציאות העגומה.

הפרק פותח בקריאה "נחמו נחמו עמי". קוראים אותו בבית הכנסת בשבת שלאחר תשעה באב, ועל כן נקראת שבת זו "שבת נחמו".

 

על פי חלוקת המסורה (הרווחים הגרפיים בין המילים) ניתן לחלק את הפרק לשמונה יחידות קטנות, אך מחינה תוכנית נהוג לראות כאן שלוש יחידות:

פס' 1 - 11   : ה' יחזיר את עמו מבבל לארץ ישראל במעשי נסים.

פס' 12 - 26 : גדולת ה' כבורא עולם, לעומת אפסותם של הגויים ואליליהם.

פס' 27 - 31 : עידוד לעם הטוען כי ה' אינו מושיעו.

 

 חלק א': פס' 1 - 11.

 פס' 1: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם" - הקושי כאן: אל מי פונה הנביא בשם ה'? אם הוא פונה לעם - הרי היה צריך לומר "התנחמו" וכו'. יש המסבירים כי הכוונה כאן שכל אחד בעם ינחם את חברו. הסבר אחר: ה' פונה לנביא, או לנביאים נוספים, למנהיגי העם וכו' שינחמו את העם שנמצא בגלות.

פס' 2: "דברו על לב..." נחמו, עודדו את העם.   "כי מלאה צבאה" -  הסתיים הזמן הקצוב לשעבוד.

"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" - העם נענש בעונש כפול על חטאיו. יש כאן קושי אמונתי כי העונש הכפול עומד בסתירה למידת הצדק האלוהית! הפתרון המקובל: הנביא מגזים כאן, כדי להראות כי גאולת ישראל היא ודאית, ובלתי מותנית בהתנהגותם, היות וכבר נענשו בעונש כבד. מבחינה ספרותית יש הקושרים את המילה "כפליים" עם הכפלת המילה "נחמו" בראשית הפרק.           

בהמשך הפרק משמשת המילה "קול" כמילה מנחה, והיא מקשרת בין את היחידות הקטנות ליחידה אחת.

פס' 3: "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". הקול הקורא הוא של ה', או מלאכיו, והקול קורא לפנות את המכשולים בדרך בפני החוזרים מבבל. מוטיב זה חוזר אצל ישעיהו מספר פעמים, והוא בא להבטיח לעם כי הקשיים שהיו לעם ביציאת מצרים לא יחזרו, והדרך מבבל לא"י תהיה קלה וללא כל בעיות. [במאמר מוסגר : הביטוי "קול קורא במדבר" - שבו אנו משתמשים עד היום לתאר מי שטענותיו ואזהרותיו אינן נשמעות -  מבוסס על קריאה לא נכונה של הפסוק, שלא על-פי כללי התקבולת המקראית.] הקשר בין פס'3 לפס' 4 הוא קשר של כלל ופרט: פס' 3 מתאר את יישור הדרך במדבר, ואילו פס' 4 מתאר בפירוט כיצד ייעשה הדבר.

פס' 5: " וראו כל בשר, כי פי ה' דבר" באמצעות מעשי הנסים תראה האנושות כולה כי ה' עוזר לעמו.

פס' 6 - 8: הרעיון המרכזי כאן הוא אפסותו של האדם, והיותו בן חלוף, לעומת גדולתו של האל, נצחיותו ונצחיות דבריו, מכאן שגם אם הבטחות האל לעמו טרם התקיימו, אין ספק שהתממשותן קרובה.

פס' 9 - 11: זהו המשכו של הרעיון מפס' 5. הנביא פונה לנערה המבשרת (תפקיד של מבשרות, מקוננות וכו' היה שמור לנשים!) כדי לבשר לעם על החזרה לארץ. המבשרת מודיעה לעם "הנה אלוהיכם", ובפסוקים הבאים מפורט כיצד יבוא ה' בראש השבים לארץ. מתוארות כאן שתי דמויות של ה': בפס' 10 מדובר בכוחו הפיזי של האל, ובפס' 11 מתואר ה' כרועה צאן רחמן, המוביל את עדרו. בפס' 10 תפקיד של זרוע ה' להכות בכל אויבי ישראל, ואילו בפס' 11 זרוע ה' חובקת את החלשים ונוסכת בהם ביטחון וחמימות.

 

 חלק ב': פס'  12 - 26.

 בפס 12 - 14 מתואר ה כמי שברא את העולם לבדו, ללא עזרה וייעוץ בתכנון ובביצוע. הנביא משתמש כאן

בסדרה של שאלות רטוריות, כדי לשתף את קהל שומעיו ולהשיג תשומת לב מרבית.

פס' 13: ניתן לקרוא כאן בשני אופנים 1. "מי תיכן את רוח ה'"? כלומר מי מדד את מחשבות ה' לברוא את עולמו? והתשובה כמובן - אף אחד. 2. "מי תיכן את רוח?- ה'" כלומר, כמו בפסוקים הקודמים, ה' הוא זה שתכנן, או יצר את הרוח. גם את המשכו של הפסוק ניתן לקרוא בשני אופנים. המילה "מי" נמשכת גם לכאן, כמובן: 1. ואיש עצתו יודיענו" - "איש עצתו" בסמיכות, כלומר יועץ, והכוונה: מי הוא היועץ של ה'? והתשובה ברורה - אין בנמצא. 2. "איש, עצתו יודיענו" כלומר למי מודיע ה' על עצותיו ורעיונותיו? והתשובה - כנ"ל!

פס' 15: העמים הם כאין וכאפס לעומת ה', ונחשבים כגרגיר אבק, ופסוק הבא אומר הנביא כי כל עצי הלבנון לא יספיקו להבערת העולה לה', וכמו כן אין שם מספיק חיות כדי שישמשו לקורבן.

לאחר שהביע את אפסות הגויים, ממשיך הנביא ומתאר את אפסות אליליהם, שבניגוד לה' הם בעלי דמות, והם נוצרים מעץ, זהב וכסף בידי האדם עצמו. [הרחבה של הרעיון - בפרק מד'].

בפסוקים 25 - 26 מתואר שלטונו של ה' על צבא השמים, כלומר השמש, הירח והכוכבים. הוא זה שבראם, הוא זה שדואג שיופיעו בשמים במקומם הקבוע וזמן קבוע וכו'.

 

 חלק ג': פס' 27 - 31.

 הנביא מצטט את דברי העם, שאיבד כל תקווה בגלות. הנביא מעודד את העם ואומר למאמינים באל כי עליהם לשאוב כוח מאמונתם, ואז יכלו לחזור לארץ כמובטח. לדבריו, ה' לעולם לא יתעייף, כוחו תמיד עמו, וברגע שיחליט כי הגיעה העת לממש את הבטחתו - יעשה זאת.    

 

 פרק מ"ד

בפרק זה חוזר הנביא על חלק גדול מן הנושאים שהזכיר בפרק מ'. בפס' 1 - 5 מתאר הנביא כי ה' יגאל את עמו ויברך אותו, ואילו בפס' 6 - 8 הנביא מתאר שוב את נצחיותו של ה' ובלעדיותו בעולם. פס' 6 הוא הניסוח המתומצת ביותר של המונותאיזם : "...אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" - ה' הוא אלוהי נצח, והוא האל היחידי בעולם כולו. הוא אלוהי ההיסטוריה, הוא קובע את מהלך המאורעות בעולם, והוא זה שמוסר על כך לנביאיו, כדי שיודיעו על כך לעולם כולו.

בפס' 9 - 20 לועג הנביא לאלילים ולעושיהם. זהו התיאור האירוני ו/או הציני ביותר בתנ"ך כולו של האלילות. זאת עושה הנביא בתיאור נלעג של עצם בניית האלילים: מאותו בול עץ לוקח האדם חלק ומשתמש להסקה ולאפיה, ומן הנותר הוא לוקח ובונה לעצמו אלוהים, אליו הוא משתחווה לאחר מכן.

אין כמעט ספק שישעיהו יודע שהפסלים לא היו אלים ממש עבור עושיהם, אלא סמל מוחשי לכוחות נסתרים ובלתי נראים. הנביא משתמש בדרך רטורית זו, של אירוניה, כדי לשכנע את אחרוני המהססים בקרב עם ישראל בכוחו של ה' ובגדולתו, וביכולתו לגאול אותם מן הגלות.

בפס' 21 - 23 שוב מבטיח הנביא  כי ה' יסלח לעמו על חטאיו ויגאל אותו. בהמשך, בפס' 24 ואילך מסביר הנביא כי הגאולה תבוא באמצעותו של כורש, שהוא שליחו של ה' לעניין זה. הפסוק האחרון בפרק מזכיר את הצהרת כורש באופן ישיר (אם כי לא בציטוט) והצהרה זו, המתירה ליהודים לחזור לארצם ולבנות את מקדשם היא בעצם השלב הראשון בהתגשמות נבואות הנחמה של ישעיה לעם ישראל! 

 

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                                    2010

 

בעמוד זה פרק מ' ופרק מ"ד בישעיהו

ישעיהו - פרק מ' - מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר  במפורש.