סיפור המבול

 

מקורות: בראשית ו' ט' (פרקים בקריאה מודרכת)

                "עלילות גלגמש" סיפור המבול המסופוטמי       

 

פס' 1 4:  פרשת  בני האלים ובנות האדם

בכל המיתולוגיות הקדומות היו ידועים סיפורים על בני אלים, או אלים ממש, שירדו לארץ, קיימו יחסים עם בנות האדם, וכתוצאה מכך נולדו אנשים בעלי תכונות מיוחדות (הרקולס ביוון, שחר ושלם במיתולוגיה הכנענית, ורבים אחרים).

 

התנ"ך לא יכול לקבל, כמובן, את העניין כפשוטו, ולכן בקטע הקצר כאן מסופר על בני אלים (לפי קאסוטו: מלאכים ממדרגה נמוכה) שירדו לארץ. זהו סיפור אטיולוגי, שבא להסביר שתי עובדות קיימות: את האורך המוגבל של חיי האדם ואת הימצאותם של שבטים של אנשים גבוהים במיוחד.

 

"מכל אשר בחרו" חז"ל מפרשים: ללא הגבלה, כלומר אפילו נשים נשואות, ואם כן מדובר כאן בהפקרות מינית.

את הימצאותו של הקטע כאן נהוג להסביר בכך שהוא מהווה את החוליה האחרונה בהידרדרות של האנושות. אלוהים ברא עולם מושלם, אך האדם בהתנהגותו גרם לפגיעה בהרמוניה העולמית, עד כדי כך שהאל מתחרט על שברא את האדם, והוא עומד עתה להרוס את כל אשר על פני כדור הארץ, ולהתחיל את הסיפור מחדש באמצעות צדיק אחד ויחיד, שימשיך את השושלת האנושית, וזהו נח.

 

סיפור המבול

 אין כמעט תרבות עתיקה בעולם שאין לה מסורת כלשהי, או סיפור על מבול שהחריב את כדור הארץ, והשמיד את כל אשר על פניה. כנראה שבתקופה קדומה נמסו קרחונים בקטבים והעלו את פני הימים בכמה עשרות מטרים, דבר שהביא להצפות נרחבות בכל העולם, ולקורבנות רבים (זאת מכיוון שבני האדם נהגו לשבת בעמקים, ליד מקורות מזון ומים, ולא בהרים). אשר לסיפורי המבול במזרח הקדום, בעשרות השנים האחרונות הועלתה השערה, על-פי ממצאים שונים בים השחור (כפרים שלמים שנמצאו בעומק של 200 300 מטר מתחת לפני הים!) כי בשלב כלשהו של ראשית האלף השלישי לפנה"ס, או סוף האלף הרביעי, פרץ לו הים התיכון דרך מיצרי בוספורוס אל תוך היבשת, והמים ששטפו את כל אשר בדרכם הביאו ליצירת הים השחור, ולאוסף עצום של אגדות וסיפורים על מבול שכיסה את כל הארץ.

גם התנ"ך מביא את סיפור המבול. כמו בסיפור הבריאה, גם כאן ישנן שתי גרסאות לסיפור המבול, אך פה הן משולבות זו בזו, כנראה מעשה עורך, ששילב שני מקורות ספרותיים.

 

אלוהים, שברא עולם מושלם והרמוני, רואה בכאב לב את יצירת כפיו הולכת ונשחתת. תחילה חטאו של האדם בגן העדן, לאחר מכן הרצח של הבל. בהמשך, למך לא רק שהורג ילד, הוא גם מתפאר בכך ועכשיו הגדישו בנות האדם את הסאה,  במגען עם בני האלים. תגובתו של ה' אנושית מאד. הוא מתחרט על כי יצר את האדם ומחליט להשמיד אותו, ובעקבות כך את כל היצורים על פני כדור הארץ (התפיסה היא, כנראה, שבעלי החיים נוצרו עבור האדם, ובלעדיו גם להם אין זכות קיום?) ולהתחיל "דף חדש" עם אדם אחד, שנראה לו טוב מכל האחרים. (טעות נוספת של האל?)

פס' 9: "..נח, איש צדיק, תמים היה, בדורותיו..." חז"ל חלוקים בדעותיהם אם הדברים נכתבו בזכות נח, או בגנותו. אפשר להסביר זאת לטובתו: על רקע הדור המושחת של זמנו, התבלט נח בצדיקותו. אבל המילה "בדורותיו" יכולה גם לבוא לשם צמצום: נח היה צדיק רק בדורו, ואילו היה חי בדור אחר, היה נחשב לצדיק קטן מאד. דרך אגב, המשך הסיפור תומך דווקא בפירוש השני!

 

נח מצטווה לבנות תיבה. לכל המנסים לתת לסיפור משמעות היסטורית, כלשונו, אפשר לומר כי מידות התיבה הנדרשות הן בערך 160 מטר באורכה, 26 מטר ברוחבה, ו - 18 מטר גובהה. כבר חז"ל הבינו את העניין, כי לא מדובר כאן בהיסטוריה ממש. אחת האגדות מספרת כי נח בנה את התיבה במשך 120 שנה, כדי למשוך את תשומת לב בני דורו, אולי יחזרו בהם מדרכם הרעה, ואלוהים יוותר על תכניתו.

 

פרקים ז' ח'

 את הפרקים האלה יש לקרוא "קריאה מודרכת". פירוש הדבר הוא שעל התלמיד לדעת את הכתוב בהם ברמת התוכן, מבלי לרדת לפרטים, ולדעת לענות על שאלות פשוטות כגון כיצד יודע נח שירדו פני המים על הארץ? מהו מקום עצירת התיבה? כמה זמן נמשך המבול?( בגלל שתי הגרסאות של סיפור המבול, המשולבות זו בזו, מי שינסה לענות על שאלה זו ימצא כמובן שתי תשובות שונות. על- פי ז' 12 ארבעים יום וארבעים לילה. על-פי ז' 24  מאה וחמישים יום!) גם לשאלה "את מי לקח איתו נח לתיבה"? יש שתי תשובות שונות: האחת - זוג אחד מכל מין (ו' 19 20), ואילו השנייה: מבעלי החיים הטהורים ומהעופות - שבעה מכל מין, ומיתר בעלי החיים - זוג מכל מין (ז' 2 3).

 

פרק ט'

 פס' 1 7: שבע מצוות בני נח

נח ובניו יוצאים מן התיבה. ה' מברך אותם, ומן הברכות הללו גזרו חז"ל את המושג "שבע מצוות בני נח" כלומר שבעה כללי יסוד בסיסיים המוטלים על כל אדם, באשר הוא אדם. יש לזכור שהיהודי הראשון הוא אברהם אבינו. 

 

1. פרו ורבו - כמשמעו.    2. מלאו את הארץ - על האדם להתפזר, ולא לשבת במקום אחד.   3. האדם ישלוט ביתר הברואים   4. "...כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה.." בניגוד לאדם וחוה, שלהם הותר לאכול רק מן הצומח, האל מתיר עכשיו לאכול גם בשר. (יש מי שיראו בכך ויתור של האל על עולם הרמוני, ויש האומרים כי זהו המקור האטיולוגי המסביר מדוע האדם אוכל בשר)  5. חל איסור חמור לאכול את הבשר יחד עם הדם. 6.  איסור מוחלט על רצח  7. תוספת של חז"ל: "איבר מן החי" -  כדי להשלים את מספר  הברכות לשבע, הוסיפו חז"ל את האיסור לאכול איבר של חיה, בטרם נשחטה.

 

יש כמה הבדלים בין הברכות לאדם הראשון ובין הברכות לנח ובניו. העיקרי שבהם הוא כמובן ההרשאה לאכול בשר. יש הרואים הבדלים גם באופי השלטון בבעלי החיים. בעוד שאדם הראשון נצטווה לשלוט בהם, לנח נאמר שהוא יטיל אימה ופחד על בעלי החיים.

 

הערה: גרסה נוספת של "שבע מצוות בני נח" נמצאת בתלמוד, אך עליכם לדעת את הגרסה התנכית.

פס' 8 17: אמנם בפסוק ו' 18 מסופר כי ה' כורת ברית עם נח: "והקימותי את בריתי אתך..." אך מסתבר שזו הייתה כנראה הבטחה לעתיד, לאחר המבול, זאת מכיוון שעכשיו כורת ה' ברית עם נח ובניו, ובעצם עם כל שוכני כדור הארץ, בה הוא מתחייב שלא יביא יותר מבול על הארץ. אות הברית הוא הקשת בענן. הקשת היא כלי מלחמה, ובעצם על-ידי תליית הקשת בענן אלוהים מכריז שהוא מפסיק את מלחמתו בבני האדם.

הקשת גם נועדה להזכיר לאל את הבטחתו. הצגה זו של אלוהים כמי שעלול לשכוח את הבטחותיו הפריעה לחז"ל ובעקבותיהם גם לפרשני ימי הביניים, והם מסבירים כי "דיברה תורה בלשון בני האדם" ו-ה' לא שוכח את הבטחותיו.   

 

פס' 18 29: שכרותו של נח

נח ובניו יוצאים מן התיבה. נח משתכר, ועל פי המסופר, חם, בנו, רואה אותו במערומיו. שם ויפת, בניגוד לחם, מכסים את אביהם ושומרים על כבודו. על פי הנאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" ברור שהסיפור המקורי היה גס יותר, והעורך המקראי עידן את הסיפור, אולי כדי שאפשר יהיה ללמדו. נח מקיץ משנתו, ומקלל את כנען, בנו של חם. הגמול כאן הוא כמובן גמול לדורות. כנען נענש בעבור חטאו של אביו. חז"ל מסבירים כי לא ניתן היה לקלל את חם, מכיוון שהוא בורך על-ידי האל קודם לכן, אבל הסיבה האמיתית לקללתו של כנען שונה לחלוטין. יש כאן מוטיב ידוע של דמוניזציה של האויב והשחרת פניו, ואולי גם ניסיון להצדיק את כיבוש כנען מידי תושביה, והפיכת תושביה לעבדים, כמה אלפי שנים מאוחר יותר. סיפור דומה מביא ספר בראשית על לוט ובנותיו, שכתוצאה מיחסיהם נולדו עמון ומואב (י"ט 30 - 38). 

 

 

סיפור המבול המסופוטמי עלילות גלגמש

 הערה:  את סיפור המבול המסופוטמי יש ללמוד בקריאה מודרכת, כלומר יש לדעת אותו ברמת התוכן. במהלך השעורים נקרא את הטקסט בכיתה. בחרתי שלא להכניס אותו לכאן מכיוון שהוא ארוך מאד, וקשה מאד להבינו ללא הסבר. נסתפק בסיכום הנקודות הדומות והשונות בין סיפור המבול המקראי לסיפור המבול המסופוטמי.

 

1. בשני הסיפורים המבול הוא תוצאה של החלטת האל/אלים, אבל בתנ"ך ה' מחליט להביא את המבול בגלל חטאי האנושות, ואילו ב"עלילות גלגמש" (להלן, כדי לקצר, אכתוב רק ע"ג) ההחלטה היא שרירותית. באחת מגרסאות הסיפור האלים החליטו להביא את המבול כי בני האדם עשו הרבה רעש, והפריעו את מנוחתם!

 

2. בשני הסיפורים יש מי ששורד את המבול. נח מכיוון שהיה צדיק. אותנפשתים מכיוון שהיה בן חסותם של האלים.

 

3. בשני הסיפורים יש ניצולים נוספים. בתנ"ך משפחתו של נח ובעלי החיים (כזכור, יש בסיפור המקראי שתי גרסאות למספר בעלי החיים שעולים לתיבה) בע"ג ניצלים עבדים ובעלי מלאכה שעזרו בבניית הספינה וכן גם בעלי החיים.

 

4. שני הגיבורים נדרשים לבנות ספינה, כדי להינצל מהמבול. נח בנה ספינה "קטנה" (על מידותיה ראה למעלה) יחסית לספינה שבנה אותנפשתים בעזרת חבריו.

 

5. בתנ"ך ה' בכבודו ובעצמו סוגר את דלתות התיבה. בע"ג עושה זאת אדם, המקבל שכר תמורת מעשהו.

 

6. בתנ"ך - התיבה חונה על הר אררט. בע"ג על הר נציר.

 

7. בשני הסיפורים הגיבורים משלחים עופות לראות אם ירדו המים. נח שולח את העורב, ולאחר מכן את היונה. בע"ג נשלחים יונה סנונית ועורב, וזה האחרון הוא "המבשר" כי ירדו המים.

 

8. שני הגיבורים מקריבים קורבנות לאחר היציאה מהתיבה/ספינה. ה' רק מריח. בע"ג האלים רעבים ואוכלים מהקרבן.

 

9. נח זוכה לברכות ה'. אותנפשתים הופך להיות אל בן אלמוות.

  

              

 
דף זה -  סיפור המבול