המוסר מכריע את גורל העם

 

המקורות: עמוס, ב' 6 16, ד' 1 3, ו' 1 7, ח' 4 8

              ישעיהו, ה' 1 17

              יחזקאל, כ"ב 1 16

 

הנביא עמוס היה הראשון מבין נביאי הכתב. שם אביו ומשפחתו אינם ידועים. על-פי הנאמר בכותרת לספר, עמוס היה נוקד (רועה צאן) ולפי דברי הנביא עצמו "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים" הוא לא התפרנס מן הנבואה, אלא מרעיית צאן ובקר. מוצאו של עמוס מהעיר תקוע, ביהודה, אולם את מרבית נבואותיו הוא מנבא בישראל דווקא, אולי בגלל המאורעות הפוליטיים שם. עוד אנו למדים מן הכותרת כי עמוס ניבא בימי עוזיהו, מלך יהודה, וירבעם, מלך ישראל. על-פי המסופר בספר מלכים, היו אלה ימי פריחה ושגשוש לשתי הממלכות. כנראה שפריחה כלכלית זו הביאה איתה ליצירת מעמדות בעם ולפערים גדולים בין עשירים לעניים, ועל כך מתקומם מאד הנביא בנבואותיו. בין הנבואות בספר עמוס נמצא גם נבואות לגויים ונבואות לאחרית הימים.

 

פרק ב' 6 16 השחיתות המוסרית-חברתית בישראל

ספר עמוס נפתח בשש "נבואות על הגויים" הנאמרות באותו הסגנון ובאותו המבנה. הנבואה השביעית, על יהודה, זהה לקודמותיה ואילו הנבואה השמינית, בה נעסוק, ארוכה יותר מקודמותיה, וגם שונה מהן מבחינה צורנית, ואין ספק שהיא מהווה את שיאה של סדרת נבואות זו.

 

בחלקה הראשון של הנבואה (פס' 6 8) מאשים עמוס את תושבי ממלכת הצפון בשבעה חטאים מוסריים

"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" את התקבולת ניתן לפרש בכמה דרכים. יש המסבירים כי הדיינים היו לוקחים שוחד ומרשיעים את הצדיק "בעבור נעלים", בעבור סכום של מה בכך.  אחרים מפרשים שמדובר במכירה לעבדות של מי שהיה בעצם זכאי במשפטו. מערכת משפט המעוותת את הצדק היא המקור לכל שחיתות מוסרית, והיא מכרסמת בחברה מבפנים.

 

"השואפים אל עפר ארץ בראש דלים..." השורש ש.א.ף כאן במובן דריסה, דריכה או רמיסה. מקובל להסביר כי השופטים היו משפילים עד עפר את הנאשמים העניים, ויש הטוענים כי מדובר לא במטאפורה אלא שהשופטים, או השוטרים עושי דברם, היו משליכים את העניים לארץ, כך שהעפר לכלך את ראשם. בהמשך הפסוק חוזר הנביא על ההאשמה שהעשירים מטים את משפט העניים ("ענווים").

"ואיש ואביו ילכו אל הנערה..." כאן מדובר בפריצות ובחטאים מתחום דיני האישות. כנראה שלא מדובר באב הרוצה להקנות לבנו חינוך מיני אצל זונה, אלא ביחסי אישות אסורים ("עריות"), ועל-כן יחסים אלה הם חילול השם. אחרים מפרשים כי מדובר בזנות פולחנית, שיש בה חילול השם,  ויש מי שמפרש את הביטוי כתאור כללי של מתירנות מינית הנמשכת מדור לדור: הבן ממשיך את חטאי אביו.   

 

"ועל בגדים חבולים..." כאן מדובר קרוב לודאי בעיקול בגדיהם של בעלי חוב, בניגוד מפורש לנאמר בחוקי התורה (שמות, כ"ב 25 26, דברים, כ"ד 17).

"ויין ענושים ישתו.." הפרוש היותר מקובל: בכסף הקנסות שהטילו השופטים על הנאשמים העניים והחפים מפשע, הם קונים יין ומתהוללים בבתי אלוהיהם.

כל החטאים הנ"ל עוסקים בניצול ועושק החלשים והעניים בידי החזקים ובעלי השררה. את העונש החמור שיקבלו תושבי ישראל על מעשיהם מתאר הנביא בהמשך. 

 

בפסוקים 9 12 עובר הנביא לדבר בשם אלוהים, בגוף ראשון. לטענתו על אף כל מה שעשה אלוהים למען עם ישראל ולטובתו, העם כפוי טובה ומפר את חוקי התורה להם התחייב בברית סיני. הנביא מציין את השמדת יושבי הארץ החזקים לפני צבאו של יהושע, את היציאה ממצרים, ההצלה הפלאית במדבר (מעניין שעמוס, כמו ירמיהו, רואה בתקופת המדבר תקופה של חסד) ולבסוף מתן השראה נבואית, המסמלת את המשך החסד וההשגחה של ה' על עמו גם בארץ ישראל, ולא רק במדבר. העם לא רק שלא מודה לאל על מעשיו, אלא מפריע לנזירים במילוי תפקידם, על-ידי כך שהם משקים אותם ביין, בניגוד ל"חוק הנזיר" (במדבר, ו'). גם לנביאים העם לא נותן לנבא, תופעה המתוארת אצל כמה וכמה נביאים, וגם בספר עמוס עצמו (ז' 10 ואילך).

 

בפסוקים 13 16 מתאר הנביא את העונשים שיבואו על העם. פס' 13 מתאר באופן כללי את מצב העם: בדומה לעגלה העמוסה לעייפה, המתקשה לנוע, כך גם העם לא יוכל לברוח מן העונשים הקרבים ובאים. בפס' 14 16 שבעה עונשים שונים, (בהקבלה לשבעת החטאים של העם) הקשורים כולם לעבודת הצבא ומתארים את התבוסה שיספוג צבא ישראל ואת חוסר היכולת של חייליו להילחם.

 

פרק ד' 1 3    נשות שומרון

בהמשך לחטאים המוסריים של עשירי העם ושופטיו, פונה הנביא בקטע זה אל נשות שומרון העשירות, אשר סימלו בעיניו את השחיתות של החברה בישראל. (לעניות דעתי, זהו קטע ייחודי, ובכלל, פנייה לנשים באופן מיוחד, היא נדירה ביותר בספרות הנבואה). גם כאן, כמו בנבואה הקודמת, מתאר הנביא את החטאים ואת העונש שיבוא בעקבותיהם.

 

"פרות הבשן" צרוף יחידאי, המתאר את נשות שומרון כפרות שמנות ובריאות בשר הגדלות בהרי הבשן. (אם כי קשה לחשוב שההשוואה היא לטובת אותן נשים).

גם נשות שומרון נאשמות בכך שהן עושקות את עניי העם, ובכסף שנלקח מן העם בכוח ובדרכי רמייה הן מבקשות מבעליהן לקנות להן יין, לסבוא ולהתהולל. בפס' 2 3 מתאר הנביא את העונש לנשות שומרון:

"ונישא אתכן בצינות..." הביטוי לא ברור. יש הרואים כאן רמז לגלות שתבוא במהרה. הנשים יוסעו לאשור בסלים קלועים, ובהמשך הן יובלו בסלי דייג אל הגלות. כלומר אותן נשים יהירות ומושחתות תילקחנה לשבי כמו סחורה בסל, או כמו דגים ברשת. זהו עונש של מידה כנגד מידה.

 

"ופרצים תצאנה..." גם ביטוי זה אינו ברור די צורכו. יש המסבירים כי הנשים יוצאו מהפתחים בחומות ויילקחו במהירות לגלות, שם הן תושלכנה ככלי אין חפץ בו. הביטוי "ההרמונה" גם הוא אינו מובן, אך אין ספק שמשמעותו שלילית.    

 

 

פרק ו' 1 7 עשירי שומרון

לאחר שבקטע הקודם פנה הנביא לנשות המעמד העליון בשומרון, עתה הוא פונה לגברים עצמם. עמוס מתאר כאן תמונה נלעגת: עשירי העם שקועים בסביאה, זלילה ורדיפת תענוגות, והם אינם חשים אפילו כי הגלות כבר עומדת בפתח. בניגוד לנבואה על ישראל בפרק ב', כאן אין מדובר בעוולות חברתיות, ובקיפוח החלשים אלא באטימות מוחלטת של עשירי העם ומנהיגיו ובחוסר יכולתם לראות את הבאות.

 

"הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון..." עשירי העם ומנהיגיו מגלים שאננות. אזכורה של ציון בנבואה זו משונה, היות ומדובר כאן על ממלכת הצפון. יתכן ועמוס רוצה לומר כי המצב ביהודה איננו טוב יותר, או שיש כאן ויתור על הדיוק הגיאוגרפי כדי לשמור התקבולת ועל שווי המשקל השירי.

 

"נקובי ראשית הגויים.." הביטוי לא ברור. אפשר שהנביא לועג לאותם עשירים המתהדרים בעושרם.

בפס' 2 "שולח" הנביא את עשירי העם לעיר חמת, בצפון סוריה ולעיר הפלשתית גת. שתי ממלכות אלה היו עשירות יותר מישראל, והנביא מעוניין שעשירי שומרון ילמדו מהן כיצד לנהוג: לא לבטוח לא בעושר הכלכלי ולא בחוסן המדיני. יש חוקרים הטוענים כי עמוס מזכיר את הממלכות הללו דווקא, משום שסופחו לאשור, אבל חוקרים אחרים שוללים רעיון זה בטיעון שהסיפוח קרה לאחר ימי עמוס, ולא יכול היה להיות נימוק לנבואותיו אלו.

 

"המנדים ליום רע, ותגישון שבת חמס" ביטוי קשה. יש המפרשים "מנדים" מלשון נידה, דחייה, כלומר עשירי העם מדחיקים מתודעתם את יום האסון המתקרב ובא כאומרים: "לנו זה לא יקרה". אבל כנראה שדווקא ההדחקה והדחייה של ההבנה שהאסון קרב ובא, יקרבו את יום הדין. פירוש אחר לחלקו השני של הפסוק גורס כי אמנם את המחשבה על האסון אתם מרחיקים (מנדים) אבל את החמס, הפשע ועיוות הדין אתם מקרבים.

 

בפסוקים 4 6 מתאר הנביא באופן ציורי מאד את הנהנתנות של עשירי שומרון, השוכבים על מיטות שן "סרוחים על ערשותם" מרוב שינה ובילוי במיטה הם מתחילים להפיץ ריח רע. חז"ל מרחיקים לכת וטוענים כי מדובר כאן במשתאות ובאורגיות של חילופי נשים!

 

העשירים נהנים ממנעמי החיים: תאוות בשרים (תרתי משמע?), עסוקים בשירה ונגינה, בונים לעצמם כלי נגינה ומשלים את עצמם שהם מנגנים כמו דוד המלך. הם מושחים ראשם בשמן, כסמל לשפע ומתעלמים לחלוטין ממצבם של עניי העם, ואינם מתרגשים מ"שבר בית יוסף" התפוררותה של החברה מפאת הפערים החברתיים הנהוגים בה.

 

"לכן עתה יגלו בראש הגולים.." התרסקותה של החברה תביא על העם את עונש הגלות הנורא, והעשירים ומנהיגי העם, שהזניחו את תפקידם, יעמדו עכשיו בראש הגולים, עונש של מידה כנגד מידה.

"סר מרזח סרוחים" פסוק קשה להבנה. אולי אותם הללו שהיו סרוחים על מיטותיהם ייענשו בכך שהוללותם בבתי המרזח, או בסעודות מפוארות, תפסק לאלתר.

  

  

פרק ח' 4 8 סוחרי שומרון

שוב חוזר הנביא על הרעיון כי ממלכת ישראל תיענש בגלל החטאים שבין אדם לחברו. הפעם פונה הנביא אל שכבת הסוחרים, שכנראה התעשרה בימי השפע, לא תמיד בדרכים ישרות החופפות את דרישות חוקי התורה, המוסר והצדק הטבעי.

בפס' 4 משתמש עמוס שוב בשורש ש.א.ף: עשירי העם והסוחרים רומסים את העניים, ויש פרשנים המסבירים את הפועל "ולשבית": הורגים ממש!    

 

פס' 5 מתאר ומפרט כיצד מרמים הסוחרים את הקונים העניים. עמוס מתאר תמונה נלעגת: הסוחרים שומרים באדיקות את השבת ואת ראש החודש (מכמה מקורות בתנ"ך אנו לומדים כי בימי התנ"ך ראש החודש היה יום שבתון) אבל להוטים שהיום יעבור כדי שיוכלו להתחיל במלאכת הרמייה: הם מקטינים את הכמות הנמכרת (על-ידי הונאת הקונים במאזניים, באמצעות שימוש באבני משקל מזויפות), ומרמים גם במשקל המטבעות שהם לוקחים בתמורה ובכך מגדילים את רווחיהם הכספיים, תוך כדי עושק הקונים.

העשירים מנצלים את חוסר יכולתם של העניים להחזיר את חובותיהם, וקונים אותם לעבדות במחיר אפסי: "בעבור נעליים", ביטוי שכבר פגשנו בפרק ב'.

 

אבל הסוחרים והעשירים יבואו עד מהרה על עונשם: הי נשבע כי יפגע "בגאון יעקב" כלומר בגאוותו הבלתי מוצדקת של העם, הוא לא ישכח את חטאי העם והעונש יהיה הצפת הארץ , כשם שהנילוס מציף את מצרים. יש כאן מעין "עונש קוסמי" לתושבי ישראל: הארץ תרעש, תוצף במים, אולי רמז לכך שהמים ינקו את הארץ מן החוטאים והרשעים, והחברה שתישאר לאחר ההצפה תהיה נקייה יותר.

 

הנביא ישעיהו למרות שישעיהו חי כמה עשרות שנים לאחר עמוס והושע, בעריכת אסופת התנ"ך ספרו מופיע כראשון מבין נביאי הכתב. ישעיהו נבא ביהודה בין השנים 740 700 לפה"ס לערך. הוא נמנה כנראה על משפחת המלוכה (לדעת חז"ל) ובכל מקרה היה בקשר הדוק עם המלכים בירושלים. נבואותיו של ישעיהו מנוסחות בסגנון מליצי ועיקרן נבואות זעם כנגד העוולות החברתיות של תושבי יהודה בכלל, וירושלים בפרט. הנביא יוצא חוצץ כנגד עושק עניי העם, מוחה נגד ריכוז קרקעות ובתים בידי מעטים וקובל על חוסר הצדק המשפטי ואובדן הדרך המוסרית בקרב מנהיגי האומה.

 

לישעיהו מספר נבואות לאחרית הימים המתארות שלום כלל עולמי וחזרה ל"ימות גן העדן" שבהם החזק לא טרף את החלש ולא ניצל את כוחו לרעה.  הנבואות הללו הפכו נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית.

 

פרק ה' 1 7 -  משל הכרם

זהו אחד המשלים המפורסמים בתנ"ך. ככלל, המשל הוא ז'אנר ספרותי מקובל בתרבות האוראלית, (תרבות שבה הטקסטים מועברים בעל-פה מדור לדור) שנועד לגרות את סקרנות השומעים. המספר משתמש בתופעות טבע ידועות, או בחומרים מן הטבע (עצים, ציפורים, בעלי חיים) ומספר על היחסים ביניהם, כאשר השומע מסתקרן מאד לדעת מה מסתתר מאחורי אותו המשל.

 

בפסוקים 1 2 מספר הנביא על דודו, שהתייחס לכרמו באהבה, כמעט כמו לבת-זוג. הכרם ניטע במקום פורה, והדוד עמל קשות כדי לקבל יבול טוב של ענבים. להלן הסבר לחלק מן העבודות של הכורם:

עיזוק סילוק הסלעים והאבנים הגדולות. 

סיקול הוצאת האבנים הקטנות מן השטח.

שורק זן משובח של גפנים.                  

משוכה גדר קוצים שמניחים מעל לגדר האבנים, כדי למנוע כניסת עזים, המטפסות מעל לגדרות האבן.  

זמיר גיזום חלקי של זמורות (ענפים) הגפן, כדי להבטיח יבול משובח.

אבל בניגוד לציפיותיו של הדוד, הכרם כפוי הטובה הצמיח "באושים" ענבים קטנים, מצומקים, חסרי ערך כלכלי.

 

בפס' 3 4 פונה הנביא לשומעיו, תושבי ירושלים, כדי שישפטו בינו לבין הכרם. עליהם להכריע לצד מי הצדק בשיבוש הזה שביחסים בין הכורם וכרמו. כמובן שזהו אמצעי רטורי, או ספרותי. המאזינים ההמומים לא יכולים להבין את הדרישה המוזרה לשפוט בין אדם לבין כרם.

 

בפס' 5 6 מודיע הנביא לשומעיו מהו העונש שיוטל על הכרם, ומכאן ברור במי תולה הנביא את האשם ב"סכסוך" שבין הכורם לכרמו. הכורם יסיר מן הכרם את ההגנה כנגד בעלי חיים וגנבים על שתיים, העבודות לשיפור היבול ולשמירה עליו ייפסקו, חלקת הכרם תתכסה בקוצים ועשבים שוטים, והכורם יצווה על העננים להפסיק ולהוריד גשם על הכרם, ובכך לייבשו לגמרי.

 

מן המשפט האחרון מסתבר ומשתמע שהכורם הוא ה' עצמו, והכרם הוא  עם ישראל.

בפס' 7 עובר הנביא מהמשל אל הנמשל: עם ישראל, שבעבר היה ילד שעשועיו של האל, וגרם לו הרבה נחת רוח, הפך בהתנהגותו המוסרית למטרד: במקום משפט, צדק ומוסר חברתי גבוה, שוררים ביהודה עוולות חברתיות, קיפוח ועושק של החלשים, ובמקום צדקה נשמעת צעקת העניים.

המשל שפותח בשירה, כמעט שירת אהבה, מסתיים בצעקה של מפח נפש וסלידה מהתנהגותו של העם. רש"י, בעקבות חז"ל, מסביר כי לכל פעולה של הכורם, הן לחיוב בשעת הנטיעה, והן לשלילה, בתיאור העונש, ישנה מקבילה בחייו של עם ישראל, ולא נרחיב.

 

פס' 8 12 שתי נבואות "הוי"

בספרות הנבואה - בכלל, ואצל הנביא ישעיהו בפרט, נבואות תוכחה רבות המתחילות במילה "הוי", כלומר נבואה המתחילה במילה זו איננה מבשרת טובות לשומעיה. הנבואות הבאות להלן באו, כנראה, להדגים את המשפח וחוסר הצדק עליהן מדבר הנביא במשל הכרם. זהו, אם כן, קשר של "כלל ופרט".

 

בפס' 8 10 יוצא הנביא כנגד התופעה הידועה בכל חברה חקלאית: ריכוז קרקעות ונכסים בידי מעטים. לצורך תפעול שוטף זקוק החקלאי ל"הון חוזר" (אשראי), זאת מכיוון שזמן רב חולף מן הרגע שבו הוא מתחיל לעבד את אדמתו, ועד שהוא זוכה לראות פרי לעמלו, תרתי משמע: יבול וכסף. ברור שלאחר כמה שנים, כשהמשק נכנס לשגרת עבודה, ההכנסות מיבולי השנה הקודמת משמשות לצרכי העיבוד השוטף.

צריך לזכור שארץ ישראל נמצאת באזור "ספר המדבר" חלקה הדרומי (קו גדרה-אשקלון ודרומה) הוא מדברי (הקביעה היא על-פי ממוצע רב-שנתי של כמויות הגשם), ואילו חלקה הצפוני נחשב כשטח פורה. הצרה היא שלפעמים "הגבול" המלאכותי הנ"ל זז צפונה ומגיעה שנת בצורת. בהיעדר חשמל ואמצעים להולכת מים למרחקים גדולים, שנת בצורת בימי קדם פירושה המיידי היה רעב! בנוסף, לחקלאי לא היו הכנסות, והוא נאלץ ללוות כסף מן העשירים הן לצרכי הקיום היום-יומי והן כדי להמשיך ולעבד את שדותיו בתקווה לשנה גשומה בעתיד. פעמים רבות לא עלה בידי החקלאי להחזיר את ההלוואות שלקח, ועמדה בפניו הברירה למכור את שדהו תמורת החוב, או למכור את בניו ובנותיו, או את עצמו לעבדות. בדרך זו הצליחו עשירי העם לרכז בידיהם קרקעות רבים, ומסתבר שגם בתים בערים.

 

ישעיהו יוצא חוצץ כנגד תופעה זו, ששדותיהם ובתיהם של העשירים כבר נוגעים אלה באלה, כתוצאה מהתהליך שתואר למעלה. העונש שיבוא על העשירים הוא בבחינת מידה כנגד מידה: בתיהם יישארו ללא יושבים, והשדות יניבו יבולים מעטים ביותר, והם לא יצליחו ליהנות מן העושק והגזלה.

פס' 10 12 מתארים את ההוללות והרדיפה אחר תענוגות החיים של עשירי העם, זאת בדומה מאד למתואר בעמוס ו' 1 7 ואין צורך לפרט שוב.

 

פס' 13 17 מתארים את העונש שיבוא על העם. הצרה היא, אם כן, שהתנהגותם של העשירים גוררת עונש לחברה הישראלית כולה. העם ילך לגלות ויסבול מרעב ומצמא. פעם נוספת שהשתייה המופרזת וההתהוללות של עשירי העם גוררת עונש של מידה כנגד מידה.

 

בפס' 14 17 תאור נרחב של העונש. השאול פותחת את פיה ובולעת את יושבי הארץ, בניגוד מוחלט להוללות ששררה בה קודם לכן. בפס' 15 16 מופיע מוטיב נבואי ידוע של ישעיהו: גדולת האל לעומת אפסות האדם, קדושת האל לעומת זילות של האדם, שהתנהגותו הביאה אותו לכדי ביזיון עצמי.

פס' 17 מתאר את הישוב הפורה והפורח כמקום מדבר. שוב עונש של מידה כנגד מידה.

 

הנביא יחזקאל נמנה על משפחת כוהנים. נלקח לבבל בגלות יהויכין (597) ונבא שם את כל נבואותיו, בחלקן כבר נפגשנו בנושא: גולה, גלות וגאולה (חזון העצמות היבשות, משל העצים וכו').

פרק כ"ב 1 16 החטאים ועונשם.

 

בפס' 1 2 פונה ה' בפנייתו הרגילה ליחזקאל: "בן אדם", ומבקש ממנו לשפוט את ירושלים על מכלול חטאיה הדתיים והמוסריים, אותם הוא מכנה "תועבה".

 

בפס 3 12 הולך הנביא ומונה את חטאי העם. העיר ירושלים נקראת "עיר הדמים", "עיר שופכת דם",

כלומר ערך חיי האדם לא נחשב בעיר, בניגוד מפורש לדיבר "לא תרצח". בנוסף, תושבי העיר נאשמים גם בעבודה זרה "גילולים", עד שהעיר הפכה ללעג ולקלס בעיני העמים השכנים.

 

בפס' 6 מאשים ה' את מנהיגי העם בניצול ציני של כוחם השלטוני כדי לשפוך דם נקי. תושבי העיר ואזרחיה עשקו את החוליות החלשות בחברה: הגר, היתום והאלמנה (פס' 7), חללו את השבת (פס' 8), הלכו רכיל (פס' 9) ונאשמים גם בחטא החמור של גילוי עריות יחסי מין בתוך המשפחה (פס' 10 11) ובחטאים מהתחום הכלכלי: שוחד, לקיחת ריבית בניגוד לחוקי התורה, עושק העניים וכו'.

 

בפס' 13 16 מתאר הנביא את העונש שיבוא על העיר ויושביה. ה' יפזר את העם בין ארצות הגולה, יטמא את העיר והארץ ויבזה את יושביה, עונש של מידה כנגד מידה על שבמעשיהם טימאו את הארץ הקדושה, את העיר ואת מקדשה, מקום משכנו של האל.

   

                

 
      בדף זה - המוסר מכריע את גורל העם