בת- שבע נכנסת לדוד ומוסרת לו את דברי נתן, בשינויים קלים. עוד היא מדברת, נכנס גם נתן הנביא אל חדרו של דוד ומוסר למלך גרסא רביעית של הסיפור על מעשהו של אדוניה. בכלל, פרק א' בנוי מסיפורים החוזרים על עצמם בכמה גרסאות: סיפור מעשיו של אדוניה חוזר כאמור ארבע פעמים: גרסת המספר, גרסת נתן לבת-שבע

מלכים ונביאים סיפור

 

מלכים א'

המקורות: א', ג', ח' 1 30  - תקופת שלמה

              י"א, י"ב   -  פילוג הממלכה המאוחדת

              ט"ז 23 33, י"ז, י"ח, י"ט, כ"א  - סיפורי אליהו

 

מבוא קצר לספר מלכים

היסטוריה: דברי הימים. קורות עם, או עמים שונים במשך תקופה או דורות מסוימים.

היסטוריוגרפיה: רישום ההיסטוריה. כתיבת דברי הימים.

ספר מלכים נכתב מלכתחילה כספר אחד, וחולק לראשונה לשני ספרים (א' - ב') בתרגום השבעים. חלוקה זו מופיעה במסורת העברית רק במאה ה - 15. הספר נמנה על קובץ הנביאים בתנ"ך, בחלק הקרוי "נביאים ראשונים". הספר מתאר את תולדות עם ישראל, ובעיקר את תולדות המלוכה, החל מימי שלמה, שמלך לאחר דוד אביו, ועד לחורבן בית ראשון, בימי המלך צדקיהו (586 לפנה"ס).

בפני מחבר ספר מלכים עמדו מקורות היסטוריים שונים, הנזכרים בספר עצמו, כמו למשל "ספר דברי שלמה" (מלכים א', י"א 41), "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"א, ט"ו 23), "ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א, ט"ז 14), וכן מקורות אחרים, שאינם נזכרים במפורש, כמו רשימות מבית המקדש, סיפורי נביאים בישראל (אליהו, אלישע) וביהודה (ישעיהו) וכו'. הסופר משתמש רק בחלק מן המקורות, כפי שהוא מעיד בעצמו: "ויתר דברי שלמה, וכל אשר עשה, וחכמתו הרי הם כתובים........". (מל"א' י"א 42)

מלכתחילה, לא תיתכן היסטוריה "אובייקטיבית" אלא רושם המאורעות עושה זאת תמיד מנקודת מבטו האישית (ממש כמו שצילום של 30 שניות בטלביזיה, ממאורע שנמשך שעתיים - אינו יכול להיות אובייקטיבי, והוא מצולם מנקודת מבטו של הכתב, או הצלם!).ספר מלכים שופט את מאורעות התקופה לפי עקרונותיו הדתיים, ולא לפי קנה - מידה מוסרי, פוליטי, צבאי וכו'. לדוגמא, הספר תולה את הסיבה לחורבן שומרון וגלות עשרת השבטים בחטאים הדתיים של תושבי ממלכת ישראל, ולא במרד של הושע, מלך ישראל, במלך אשור (מלכים ב', י"ז).

הספר ערוך בתבנית כמעט קבועה: על כל מלך מסופר מתי החל למלוך, שם אימו (רק מלכי יהודה), גיל, משך שנות המלוכה וגם סיום הקורות של כל מלך הוא אחיד, בצירוף מקום קבורתו. הספר ערוך בצורה סינכרונית, כלומר הוא מתאר במקביל, בד בבד, את קורות שתי הממלכות: ישראל ויהודה.

זמן חיבור הספר - ישנו כלל (הגיוני מאד!) שזמן חיבורו של ספר מאוחר למאורע האחרון הנזכר בו. אי לכך חובר ספר מלכים לאחר שחרורו של המלך יהויכין מן הכלא הבבלי ב - 561. מכיוון שהמאורע ההיסטורי החשוב של שיבת ציון (538 לפנה"ס) אינו מוזכר בספר, הרי זמן חיבורו הוא 550 לפנה"ס לערך. הספר נכתב כנראה בבבל, על ידי מי שחשש לגורל המקורות ההיסטוריים שהיו ברשותו, ואשר רצה להשאיר לדורות הבאים את סיפורו של עם ישראל, למקרה של הטמעות בגולה.

 

תקופת שלמה

 

פרק א' ימיו האחרונים של דוד ומלחמת הירושה

הפרק פותח בתיאור מחלתו של דוד. בנו, אדוניה בן חגית, שהיה בכיר בניו של דוד לאחר מות אבשלום, מנצל את המצב ומנסה לרשת את תפקיד המלך. נתן הנביא ובת-שבע, אם שלמה, עושים יד אחת כנגד אדוניה ומשפיעים על דוד להזדרז ולהמליך את שלמה תחתיו. אדוניה חושש לחייו ונכנע לפני שלמה.

פס' 1 4 זהו מצג לסיפור בשני הפרקים הבאים. הקטע מספר על מחלתו של דוד בסוף ימיו, וזהו הרקע למלחמת הירושה המתנהלת בפרק א'. מביאים למלך בחורה צעירה ויפה כדי שתשמש לו תנור אנושי. המספר מדגיש כי אבישג לא הייתה פילגשו של דוד, והוא לא קיים איתה יחסי מין, בניגוד למה שחשב אדוניה (ב' 17).

פס' 5 10 אדוניה מנסה לקבץ סביבו תומכים מקרב הפמליה ששרתה את אביו, כדי שיתמכו בהמלכתו כיורשו של דוד. יש לזכור כי בשלטון שושלתי הנוהג הוא כי בכיר הבנים יורש את המלוכה. אדוניה סבר אפוא כי הוא זכאי למלוך בכוח אותו נוהג. שלא כרגיל במקרא, מציין המספר את יופיו הרב של אדוניה, מה שעשוי לעזור לו למצוא חן בעיני העם. אדוניה מזמן את יואב בן צרויה, מי ששימש שנים רבות שר צבאו של דוד [אך דוד נטר לו טינה בגלל שהרג את אבנר בן נר ואת עמשא כן יתר], את אביתר הכוהן וכן את כל אחיו בני המלך, מלבד שלמה, כמובן, ושרים נוספים מחצרו של דוד. הוא עורך להם סעודה דשנה כדי להשיג את תמיכתם ולחגוג את המלכתו הקרובה למלך, אם כי איננו מכריז על כך במפורש, לבל ייחשב כמורד במלכות. אדוניה לא מזמין לסעודה את מי שנמנים על תומכיו היותר נאמנים של דוד: נתן הנביא, צדוק הכוהן, יועציו הקרובים ועוד.  

מעניין לערוך השוואה בין אדוניה ואבשלום. שניהם מתוארים כיפי תואר, שניהם נוהגים גינוני מלכות כאשר חמישים איש רצים לפני מרכבותיהם, ושניהם משתררים למלוך. כל אחד מהם הוא בכור בניו של דוד בזמנו ולבסוף, שניהם נכשלים במזימתם ומוצאים את מותם בדרך זו או אחרת, ללמדך כי האל (או המספר המקראי) מעדיף את הבחירה על הבכורה. עוד ניתן לומר כי מן ההשוואה הספרותית בין אדוניה לאבשלום יוכל הקורא הנבון לנבא כי גורלו של אדוניה יהיה רע ומר, בדומה לאבשלום.

פס' 11 27  - נתן הנביא, שלא הוזמן לסעודה על-ידי אדוניה, חש אל בת-שבע, כדי להעמידה על חומרת המצב. הוא מייעץ לה מה לומר לדוד ומבטיח לה שתוך כדי דבריה גם הוא ייכנס ויתמוך בבקשתה להמליך את שלמה. כדי להמריץ את בת-שבע לעשות כן הוא רומז לה כי חייה וחיי בנה בסכנה: "..ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה" (פס' 12) בעולם העתיק, וגם הפחות עתיק, היו מקרים רבים שהמלך החדש, שזה עתה עלה לשלטון, היה עורך טיהורים נרחבים ומסלק מדרכו את מתנגדיו. מכאן נובע חששו של נתן לחיי בת-שבע ושלמה , וכנראה גם לחייו שלו. [דרך אגב, גם שלמה עצמו נהג כך במתנגדיו (ראה בפרק ב')] כנימוק אחרון, והחזק ביותר, מדריך נתן את בת-שבע להזכיר לדוד את  שבועתו לה כי שלמה בנה ימלוך אחריו, ומציג את מעשי אדוניהו כאילו כבר המליך את עצמו, למרות שהמספר לא מציין זאת במפורש, על מנת לעורר את דוד למעשים מידיים.

בת- שבע נכנסת לדוד ומוסרת לו את דברי נתן, בשינויים קלים. עוד היא מדברת, נכנס גם נתן הנביא אל חדרו של דוד ומוסר למלך גרסא רביעית של הסיפור על מעשהו של אדוניה. בכלל, פרק א' בנוי מסיפורים החוזרים על עצמם בכמה גרסאות: סיפור מעשיו של אדוניה חוזר כאמור ארבע פעמים: גרסת המספר, גרסת נתן לבת-שבע, גרסת בת-שבע לדוד וסיפורו של נתן לדוד. דוגמא נוספת: הוראותיו של דוד להמלכת שלמה חוזרות שוב כאשר מתאר המספר את ביצוען, ופעם שלישית כאשר יונתן בן אביתר מבשר לאדוניה על מה שקרה. חזרות על הסיפור זהו אמצעי ספרותי נפוץ של המספר המקראי (למשל: כרם נבות, יוסף ואשת פוטיפר ועוד). רק קריאה והשוואה מדוקדקת בין הגרסאות השונות יכולה לחשוף את המניעים השונים של כל אחד מהדוברים, את כוונותיו, רצונותיו, פחדיו וכו'.    

פס' 28 31 נתן ובת-שבע הצליחו במזימתם. דוד נרתם לפעולה מיידית. הוא נשבע שוב לבת-שבע כי שלמה ימלוך אחריו. בת-שבע מברכת את המלך ומשתחווה לו.

פס' 32 40 - דוד מצווה על נאמניו נתן הנביא, צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע להרכיב את שלמה על הפרדה של דוד, להמליך אותו למלך על-ידי משיחתו בשמן, להכריז על כך בפומבי ולהושיב את שלמה על כיסאו של דוד, כיורש העצר הרשמי. הם ממהרים לעשות כרצון המלך, דבר שגורם לעם שמחה גדולה "..ותבקע הארץ בקולם" (פס' 40).   

פס' 41 48 קולות השמחה של העם, ובמיוחד קול תקיעת השופר מעוררים הרגשת חשד ואי-נחת בקרב משתתפי סעודת ההמלכה של אדוניה. לפתע הגיע יונתן בן אביתר ובפיו בשורות. בניגוד לצפיות לבשורה טובה, מבשר יונתן לאדוניה וחבר מרעיו כי דוד המליך את שלמה תחתיו, והוא חוזר בשלישית על תיאור ההמלכה, כשהוא מרחיב ומדגיש את שמחת העם ואת תמיכתו במלכותו של שלמה, וכן את תמיכתו המלאה של דוד בשלמה, ולא באדוניה.

פס' 49 53 אדוניה וחבריו נחרדים לשמע הבשורה, ומתפזרים איש לביתו. אדוניה חושש לגורלו עד כדי כך שהוא ממהר ואוחז בקרנות המזבח, אולי כאמצעי להינצל מעונש מוות בעוון מרידה במלכות. אדוניה שולח שליח אל שלמה, ומודיע על השלמתו עם מלוכת שלמה, (זאת ניתן ללמוד משמות התואר בהם הוא משתמש: "המלך" לשלמה, "עבדו" הוא מכנה את עצמו), ומבקש משלמה הבטחה בשבועה של יאונה לו כל רע. שלמה משיב כי אם אדוניה יהיה נאמן לו, יישאר בחיים, אך אם יימצא שחטא, יומת. אדוניה משתחווה לשלמה ושלמה חונן אותו ומשלחו לביתו.   

 

פרק ג' שלמה בגבעון ומשפט שלמה

הפרק פותח בנישואיו הדיפלומטיים של שלמה לבת פרעה. בהמשך, הולך שלמה לגבעון, וחולם שם חלום נבואי. בחלקו השני של הפרק משפט שלמה, המעיד על חוכמתו הרבה של המלך החדש.

פס' 1 2 הפרק פותח בסיפור נישואיו של שלמה לבת פרעה. לכל אורך תקופת המקרא הייתה מצרים מעצמה נכבדה. הסכמתו של פרעה להשיא את בתו לשלמה מהווה הישג אדיר למלך הצעיר, ומעידה על מעמדה של ישראל באותם הימים. כדאי לציין שבניגוד לדוד אביו, שבילה מרבית שנותיו בשדה הקרב, שלמה לא נלחם ולו במלחמה אחת, אבל על ידי קשרי נישואין הצליח להרחיב את השפעתו מעל ומעבר, לפחות על-פי המתואר בספר מלכים.

הפסוק השני, שנכתב על-ידי העורך הדויטרונומיסטי, מבקר את הנוהג שהיה קיים בישראל באותה התקופה להקריב קורבנות בבמות [במה היא מזבח בשטח פתוח, לעומת מקדש שהוא מבנה בעל קירות וגג]. מכיוון שהדרישה לריכוז הפולחן החלה רק לאחר הרפורמה של יאשיהו , 350 שנה מאוחר יותר, הרי לביקורת זו אין יסוד, והיא בעצם אנאכרוניסטית. אפילו המחבר חש בזאת ומרכך את ביקורתו בהבנה שהמקדש טרם עמד על תילו.  

פס' 3 15 גם שלמה עצמו זובח ל-ה' בבמות. הוא הולך לבמה הגדולה בגבעון וזובח שם אלף!! עולות על המזבח [הערה אישית: אמנם המספר כאן מוגזם, ללא ספק, אבל האם שלמה, שעליו מספר הכתוב בהמשך, שהיה "החכם מכל אדם" באמת חושב שהאל אוכל בבת אחת אלף פרים? במה חטאו אותן בהמות מסכנות? כל נושא הקורבנות קשה לי, ולא לחינם ישנם יהודים רבים, שומרי מצוות, שהקמתו מחדש של בית המקדש איננה בראש מעייניהם, כי עם יד על הלב: המקדש, בנוסף להיותו מרכז דתי ורוחני, היה מקום שחיטה של אלפי בעלי חיים, ורק מפאת כבודו אני נמנע מלכנותו "בית מטבחיים"].  

הקרבת הקורבנות על-ידי שלמה הוא מעשה מכוון, כדי לזכות בהארה אלוהית תהליך הנקרא "אינקובציה". במילים אחרות, שלמה בעצם מזמין התגלות אלוהית, ואכן ה' נגלה לו בחלום. ה' מציע לשלמה "שאל מה ואתן לך" (פס' 5). ראשית, שלמה מודה לאלהים על כי הביא את דוד לבחור בו כיורשו. למרות ששלמה יכול היה לבחור ככל העולה על רוחו הוא מבקש מ-ה' אך ורק את חוכמת המשפט, לדעת לשפוט את העם בצדק. ה' משיב לשלמה כי מכיוון שלא בחר במאוויים אישיים כמו אריכות ימים, כסף, כבוד וניצחונות בקרב, הוא ייתן לו את מבוקשו, ויותר מכך, הוא ייתן בליבו חכמה יותר מכל אדם אחר. ה' יוסיף לו עושר, כבוד וניצחונות בקרב ללא כל תנאי, ואם שלמה ישמור על חוקי התורה, יזכה גם לאריכות ימים [בהמשך לימודנו נראה כי שלמה הפר את התנאי האחרון ומת בגיל צעיר יחסית]. שלמה חוזר לירושלים שמח וטוב לב על המסרים האלוהיים שזכה לקבל בחלום, ולפני ארון ה' הוא מקריב קורבנות נוספים ועורך משתה לכל באי ביתו.   

פס' 16 28 הסיפור על משפט שלמה בא לאחר הסיפור על החלום בגבעון, כדי להדגים את חוכמת המשפט הנפלאה שזכה בה שלמה, על פי בקשתו מ-ה'. קשר נוסף בין הקטעים הוא קשר לשוני: השורשים ב.ו.א ו-ע.מ.ד מסיימים את הקטע הקודם ומתחילים את הסיפור החדש.

בחלקו הראשון של הקטע (פס' 16 23) מרצות שתי הנשים את טענותיהן. הראשונה, התובעת , מציגה משנה סדורה. היא פונה אל שלמה בנימוס רב, מציינת עובדות וזמנים על-פי הסדר, וטוענת בלהט כי הילד שלה. לנתבעת אין נימוקים משלה מלבד הטענה כי בנה הוא החי, ואילו הילד המת הוא של חברתה. לכאורה, וגם מן הבחינה הספרותית, ניתן להשתכנע בצדקת טענותיה של התובעת, אבל מכיוון שאין עדים לסיפור, אין לתובעת סיוע משפטי לדבריה. כך נוצרת הזדמנות למלך שלמה להוכיח קבל עם ועולם את חוכמת המשפט שזכה לה. ראשית הוא מסכם את טענות הצדדים. שנית, הוא עורך "פרובוקציה משפטית" מתחום הפסיכולוגיה, המבוססת על האינסטינקטים האימהיים הטבעיים. שלמה פוסק כי יש לחתוך את הילד. התחבולה מפילה בפח את האם שבנה מת, והאמת נחשפת עד מהרה.

השורש המנחה בפרק הוא ש.פ.ט, והוא מקשר היטב בין שני חלקי הפרק.

 

פרק ח' 1 30 חנוכת בית המקדש

הפרק מתאר את טקס הכנסת ארון הברית למקדש שבנה שלמה. בהמשך מברך שלמה את ה' ומודה לו על שזכה לבנות את הבית, לבסוף מתפלל שלמה ומבקש שבית דוד ימשיך למלוך לעד, ושהמקדש שנבנה יישאר תחת השגחתו של האל.

פס' 1 13 הקטע פותח בתיאור הכנסתו של ארון הברית למקדש. שלמה מכנס את כל ראשי העם, אולי כדי לבסס גם את שלטונו הפולחני, ולא רק המדיני. הארון, אוהל המשכן וחפצי המשכן, שנדדו עם העם במדבר, היו עד עכשיו  בעיר דוד, והבאתם לבית המקדש מסמלת את המשכיות המסורת החל ממעמד הר-סיני ועד לאותו היום. הכוהנים מביאים אותם אל בית המקדש בטקס רב רושם ורב קורבנות, שנערך בחג הסוכות בחודש השביעי. את הארון מניחים בדביר, הלא הוא קודש הקודשים, אותו חלק במקדש, שרק הכוהן הגדול נכנס אליו, וגם זאת רק אחת לשנה, ביום הכיפורים. על הארון מסוככים שני כרובים, ובתוכו מצויים שני לוחות הברית, המהדורה השנייה של עשרת הדיברות. עם הכנסת הארון, יורדת שכינת האל על המקדש "והענן מלא את בית ה'" (פס' 10) בדיוק נמרץ כמו שהיה במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות, מ' 34, 35) וממש כמו שמשה נאלץ לצאת מן המשכן במדבר, גם כאן הכוהנים נאלצים לצאת מפני כבודו של ה'. שלמה פונה אל ה' ו8מדווח לו על שבנה לו מקדש נצחי לשכן בו את כבודו.

פס' 14 21 קטע זה כתוב ברוח ספר דברים ומתאים לאמונות והדעות המובעות בו. בניגוד לתפישה שהוצגה בקטע הקודם, לפיה ה' שוכן במקדש וממלא אותו, הרי לפי התפיסה של ספר דברים ה' מקומו בשמים, ורק שמו שוכן במקדש. חמש פעמים חוזר המספר בקטע על הביטוי "בית לשמי" או בדומה. [חזרות אלה אופייניות מאד לסגנונו הדידקטי של ספר דברים, בניגוד לקיצור הרגיל, הנהוג בתנ"ך] שלמה מברך את ה' ומודה לו על-כי בחר בירושלים   להיות עירו, על שבחר בדוד ובמשפחתו למלוך על ישראל, על שבחר בו למלוך אחרי דוד ועל הבחירה בעם ישראל. שלמה מציין כי כבר דוד רצה לבנות את המקדש, אך נאלץ לוותר (על-פי דברי הימים א' כ"ב 8 10, ה' אסר על דוד לבנות בעצמו את המקדש משום שלקח חלק במלחמות רבות ושפך דם רב) והשאיר את המלאכה לשלמה בנו.

פס' 22 30 גם קטע זה, כקודמו, הוא דויטרונומיסטי. שלוש פעמים מציין שלמה (או המספר) כי מקום שבתו של ה' הוא בשמים, וגם המקום האין סופי הזה צר מלהכיל את ה'. על כן מתפלל שלמה ופורש את כפיו לשמים. הוא משתמש בשורש המנחה ש.מ.ר כדי לציין את העובדה ש-ה' שומר על הבטחותיו לבית דוד, כל עוד בניו של דוד שומרים על הדרך שהבטיחו ללכת בה. שלמה חוזר ומציין כי מקום שבתו של ה' הוא בשמיים, המקדש הוא רק מקום המשכן של שמו, והוא ישמש מעתה מקום תפילה הן לשלמה והן לעם כולו. בקטע כמה מילים מנחות, הבאות להדגיש את התפישות של ספר דברים: "שמים", "תפילה", ולבסוף "מקום".      

 

בעמוד זה - מלכים א'  

מבוא קצר למלכים   תקופת שלמה    פילוג הממלכה המאוחדת   סיפורי אליהו

 

אתר התנ"ך של המורה עמוס אוזר

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com