על פי המסופר במלכים ב', כ"ב  כ"ג, בשעת עריכת בדק בית בבית המקדש על ידי המלך יאשיהו, נמצא ספר תורה. בעקבות מציאת אותו ספר, ערך יאשיהו רפורמה מקיפה שכללה שני צירים עיקריים: ביעור כל עבודת האלילים בא"י, וריכוז הפולחן לה', אלוהי ישראל, במקום אחד ויחיד - המקדש בירושלים.

 מלכים ונביאים חוק

המקורות: דברים י"ב 1 14, י"ח 15 22

 

דברים, פרק י"ב 1 -  14: "חוק ריכוז הפולחן"

על פי המסופר במלכים ב', כ"ב כ"ג, בשעת עריכת בדק בית בבית המקדש על ידי המלך יאשיהו, נמצא ספר תורה. בעקבות מציאת אותו ספר, ערך יאשיהו רפורמה מקיפה שכללה שני צירים עיקריים: ביעור כל עבודת האלילים בא"י, וריכוז הפולחן לה', אלוהי ישראל, במקום אחד ויחיד - המקדש בירושלים. 

 

הדרישה לרכז את כל הפולחן אך ורק במקדש איננה מופיעה בתורה באף ספר, למעט בספר דברים. עובדה זו הביאה את חוקרי המקרא להסכים, כמעט פה אחד, שהספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. אחרים טוענים כי ספר דברים נתחבר בתקופת יאשיהו, ו"מציאתו" וכינויו כספר "תורה" וייחוסו למשה לא נועדו אלא להעניק לו חשיבות יתר, במקביל  לספרי תורה אחרים, שכבר היו קיימים.

 

פרק י"ב פותח בתיאור ההפקרות הפולחנית השוררת בארץ, (כנראה בגלל מעשיו של המלך מנשה) וזאת כדי להסביר את הצורך הדחוף בריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד, והנהגת חוק אחד כדי למנוע הישנות של מצב זה. לאחר האיסורים והאזהרות בפס' 1 - 4 בא בפס' 5 החוק המרכזי: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'........תדרשו, ובאת שמה". זוהי הפעם הראשונה במקרא שמופיעה הדרישה לרכז את כל הפולחן ל-ה' במקום אחד. השם ירושלים לא מוזכר במפורש, זאת מכיוון שהעיר נכבשה רק בימי דוד, ואזכור שמה בספר שנכתב, כביכול, בימי משה, היה מסגיר מיד את זמן כתיבתו של הספר. יש לשים לב שבדרישה לריכוז הפולחן במקדש אין צמצום בתפיסת האלוהות, זאת מכיוון שרק שמו של האל שוכן במקדש, ולא האל עצמו, שעל פי תפיסת ספר דברים נמצא בשמים. (ראה מלכים א' ח') מכיוון שהדרישה לריכוז הפולחן היא חדשה לחלוטין, חוזר על כך הפרק שוב ושוב, על מנת להחדירה ללב השומעים.

 

בעקבות ריכוז הפולחן, נוצר הכרח להתאים את חוקי התורה למציאות החדשה. בנוסף, קבוצה שלמה של אנשים, שמצאו את פרנסתם במקדשים המקומיים, כמו כוהנים ולויים, נותרו לפתע חסרי פרנסה. את הכוהנים, שהיו במעמד גבוה ביותר, הביא יאשיהו לירושלים, ודאג לכלכלתם, ואילו הדאגה לקיומם של הלויים הוטלה מעתה על הציבור.

בעיה נוספת שנוצרה עם ריכוז הפולחן הייתה עניין אכילת הבשר. בתנ"ך שתי גישות לנושא: האחת רואה באכילת בשר עניין רגיל, שאינו מצריך טקס כלשהו (אברהם מגיש בן בקר למלאכים, אביגיל מגישה בשר לדוד וכו'), ואילו הגישה השנייה, הכוהנית, רואה באכילת בשר עניין שבקדושה, המצריך טקס כלשהו. מכיוון שלא יתכן שעבור כל ארוחה בשרית יעלו לירושלים, מתיר החוק מעתה שחיטת בשר בחולין, ולא רק בקדושה. גם כאן מוזכר שוב האיסור המוחלט לאכול את הדם.

 

דברים י"ח 15 22: חוק הנביא

בקטע זה מבטיח משה לעם ישראל כי ה' יקים לו נביאים מקרב העם. משה מזכיר לעם כי במעמד הר-סיני הם ביקשו ממנו לייצג אותם ולתווך בינם לבין האל, מפחד שהקרבה לאל תפגע בהם: "לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלוהי, ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד, ולא אמות". בקשת העם מתקבלת על-ידי ה'. על רקע מקרה זה מבטיח משה לעם כי ה' יקים להם נביאים, שתפקידם יהיה לתווך בינו לבין העם, וייתן את דבריו בפיהם. על-פי פס' 19 אדם שלא יישמע לדברי הנביא, הבאים מפי האל - ייענש.

 

פס' 20 עוסק בשני סוגי נביאים. האחד, נביא אשר מדבר בשם ה', אבל מביא בשמו של האל דברים ש-ה' לא מסר לו, והשני, נביא המדבר בשם אלוהים אחרים. דינו של נביא משני הסוגים הנ"ל הוא מוות. יש לשים לב לשני עניינים בפסוק זה: האחד, הצרוף "נביא שקר" איננו מופיע כלל בתנ"ך, והשני, התנ"ך מכיר לכאורה, לפחות בחוק זה, בקיומם של אלים אחרים! [אם אין אלים אחרים איך ניתן לדבר בשמם?]

 

למאזינים אין קושי לזהות נביא המדבר בשמם של אלהים אחרים. פס' 21 מתייחס לנביא המתיימר לדבר בשם ה', אך מדבר מליבו. כיצד יוכל המאזין לזהות נביא מסוג זה? במילים אחרות, כיצד יוכלו המאזינים לדברי נביא, המדבר בשם ה', לדעת האם הוא מביא מסר אלוהי? קנה המידה שמביא החוק כאן הוא אחד ויחיד: התגשמותה של אותה הנבואה. כלומר נביא שנבואתו מתקיימת, הוא נביא אמת ומדבר בשם ה', ואילו נביא שנבואתו איננה מתגשמת הוא נביא שקר, ואין לפחד מדבריו.

 

קשה לקבל כפשוטו את התפישה הזו של החוק. ראשית, מטבע הדברים נבואות ניתנות לזמן עתיד, והמאזינים ייאלצו להמתין, לעתים אפילו זמן רב, כדי לדעת האם דברי הנביא היו דברי אמת (חלק מהנבואות ניתנו ל"אחרית הימים"!). שנית, החוק כאן רואה בנביא מעין "מגיד עתידות", בעוד שמרבית הנביאים היו בעיקר מתקנים חברתיים, שהציגו לחברה את פגמיה ודרשו לתקנם. את זאת הם עשו בעיקר באמצעות נבואות תוכחה ואיומים בעונשים קשים. נבואות אלה היו נבואות מותנות, ולא היו אמורות להתקיים, אם העם יחזור בתשובה! (ראה יונה ד', ירמיהו כ"ו). במילים אחרות, הבעיה היא שנביא תוכחה מצליח בתפקידו דווקא כאשר נבואתו איננה מתקיימת! לעניין זה החוק בדברים לא נותן תשובה הולמת. מי שמנסה למצוא לכך פתרון הוא הנביא ירמיהו (פרק כ"ח).    

 

 

חזרה לעמוד ראשי

 

 שנית, החוק כאן רואה בנביא מעין "מגיד עתידות", בעוד שמרבית הנביאים היו בעיקר מתקנים חברתיים, שהציגו לחברה את פגמיה ודרשו לתקנם. את זאת הם עשו בעיקר באמצעות נבואות תוכחה ואיומים בעונשים קשים. נבואות אלה היו נבואות מותנות, ולא היו אמורות להתקיים, אם העם יחזור בתשובה! (ראה יונה ד', ירמיהו כ"ו). במילים אחרות, הבעיה היא שנביא תוכחה מצליח בתפקידו דווקא כאשר נבואתו איננה מתקיימת! לעניין זה החוק בדברים לא נותן תשובה הולמת. מי שמנסה למצוא לכך פתרון הוא הנביא ירמיהו (פרק כ"ח).