הקדשתו של ירמיהו לנביא. ה' מודיע לירמיהו כי הוא נועד לנבואה עוד בטרם נולד. ירמיהו טוען לפני ה' כי איננו יודע לדבר לפני קהל, מחמת גילו הצעיר. ה' מבהיר לירמיהו כי אין כאן עניין של גיל, אלא כוחו של ה' הוא העומד מאחוריו. ה' מוסיף ואומר לירמיהו כי אל לו לפחד מפני העם, למרות הקשיים העומדים בפניו.

מלכים ונביאים נבואה

 המקורות: ירמיהו א', ב' 1 13, י"ב 1 6, כ' 7 18, כ"ב 10 30, כ"ח, ל"א 14 19, 26 - 35

 

מבוא קצר לספר ירמיהו

 

המקורות לידיעותינו על תקופתו של ירמיהו הם משני סוגים: מקורות מקראיים, בעיקר הספרים מלכים ב', ירמיה, ובמידה מועטה גם יחזקאל, ומקורות שמחוץ למקרא, בעיקר אשוריים ובבליים. אלה האחרונים תורמים רבות להבנת האירועים הבין-לאומיים, שגם ממלכת יהודה נשתלבה בהם.

הכותרת לספר א', 1 - 3 , תוחמת את זמן פעילותו של ירמיהו באופן מדויק ביותר: משנת שלש-עשרה ליאשיהו 

ועד "גלות ירושלים בחדש החמישי", כלומר 627 - 586 לפנה"ס. מכאן שירמיהו ניבא במשך 41 שנה. הייתה זו תקופה הרת-גורל לישראל, בעת שמאורעות חשובים ביותר התרחשו בזירת המזרח הקדמון. ירמיהו היה עד 

למאבקה של בבל באשור, לניצחונה של בבל ולהשתלטותה על העולם העתיק.

 

המאורע הפנימי החשוב ביותר בירושלים התרחש בשנה השמונה-עשרה ליאשיהו, 622 לפנהס, שנהוג לכנותו "הרפורמה של יאשיהו". על רקע חולשתה של אשור, החל יאשיהו בפעולות לחיזוק מעמדה של יהודה בתחום המדיני והדתי כאחד. הוא סיפח לממלכתו שטחים מצפון לירושלים, שהיו בעבר בתחום ממלכת אפרים, ביטל את כל ה"במות"- מקומות שבהם עבדו ל-ה' מחוץ למקדש בירושלים. מעתה רוכזה כל עבודת ה' בירושלים. פעולה זו נעשתה בעקבות מציאת "ספר התורה" במקדש, והייתה מלווה בטקס של כריתת ברית בין העם לאלוהיו.

בשנת 609 נהרג יאשיהו בקרב עם מלך מצרים. "עם הארץ" המליך תחתיו את יהואחז בן יאשיהו, אך מלך  

מצרים הדיחו מכיסאו והמליך במקומו את אחיו, יהויקים, בהניחו שהוא ינהל מדיניות פרו- מצרית ואנטי- בבלית.

בשנת 605, לאחר ניצחון מכריע של בבל על אשור בקרב כרכמיש, השתלטה בבל על יהודה והפכה אותה  

למדינת חסות. בשנת 600 מרד יהויקים בבבל. בעיצומו של המרד, מת יהויקים, ובנו יהויכין מלך במקומו ונכנע  לבבל לאחר 3 חדשי שלטון בלבד. בהיותו אחראי בעיני הבבלים למרד, הוגלה יהויכין עם עשרת אלפים מיושבי  ירושלים ויהודה. מלך בבל המליך במקומו את מתניה, בנו השלישי של יאשיהו ושינה את שמו לצדקיהו.

צדקיהו לא למד את לקח האסונות הקודמים ומרד בבבל. המרד הסתיים בגלות מקיפה, בחורבן ירושלים ומקדשה ובאובדנה המוחלט של עצמאות יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

 

בספר ירמיהו מסופר על קורותיו של הנביא, יותר משמספר כל ספר אחר על נביאו. זהו היחיד מבין ספרי הנביאים שיש בו גם שירים אישיים, וכן פרקים מתולדות חייו של ירמיהו. ירמיהו הקדיש את כל חייו לתפקידו הנבואי, לא נשא אישה ולא הקים משפחה.

 

ירמיהו נולד בענתות, לא הרחק מירושלים, והיה בן למשפחת כוהנים, שלאחר הרפורמה נשארה חסרת תעסוקה. לאחר תקופה מסוימת עבר ירמיהו לירושלים שם נשא את מרבית נבואותיו. הרקע הכוהני של ירמיהו לא ניכר בדבריו, בניגוד לנביא יחזקאל, שמוצאו הכוהני ניכר מאד בנבואותיו.

 

בעת שצרו הבבלים על ירושלים, ישב ירמיהו בכלא, משום ששרי המלך ראו בו בוגד הבא לרפות את ידי הלוחמים. לאחר נפילת העיר בידי הבבלים, לא הוגלה ירמיהו, משום שהבבלים ראו בו גורם פרו-בבלי, והוא היה ממנהיגי העם שישבו עם גדליהו בן אחיקם במצפה. לאחר רצח גדליהו ירד ירמיהו עם שארית הפליטה למצרים. אין אנו יודעים כמה זמן שהה שם, אך יש לשער שלא לזמן ארוך, ולאחר זמן מה מת, לא ידוע היכן.

אישיותו של ירמיהו, הרקע ההיסטורי לפעולתו, תורתו המוסרית והכרתו הפוליטית, עשוהו לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בקרב נביאי ישראל, דמות שמאפיינים אותה מאבקים פנימיים מתמידים בין מגמות מנוגדות: מצד אחד הרגשת הכורח להתנבא, ומצד שני הרצון להימלט מתפקיד כפוי טובה זה. ההכרה הברורה שאין מנוס מחורבן ירושלים, ומאידך התקווה הקלושה שעל-ידי הטפה אפשר יהיה להיטיב את דרכי העם. מצד אחד נבואות חורבן המלוות בתיאורי זוועה, ומצד שני נבואות נפלאות של ישועה וגאולה. מאבקים פנימיים כאלה היו כנראה גם לנביאים אחרים אך אצל ירמיהו הם הבולטים והעזים ביותר.

 

המיוחד לנבואות הגאולה של ירמיהו הוא הפנייתן ליהודה ולאפרים כאחד, תוך הדגשת בנייתן מחדש של שומרון ועריה. נראה, שעיקרן של נבואות נחמה אלו נאמר בימי יאשיהו, כשנתחזקו התקוות ללכד מחדש את שבטי אפרים תחת שלטון מלך מבית דוד.

 

סגנונו של ספר ירמיהו דומה לסגנונו של ספר דברים, ולסגנונה של המסגרת העריכתית של ספר מלכים.

עריכתו של הספר איננה כרונולוגית, כלומר לא על ציר הזמן. יש בספר קבצים של נבואות כמו קובץ נבואות הנחמה, בפרקים ל ל"ג, קובץ של פרקי נבואות לגויים ועוד. נוסח ספר ירמיהו בתרגום השבעים שונה במקרים רבים מנוסח הספר שבידינו. הנושא דורש חקירה מעמיקה, ולא נרחיב.

 

פרק א': הקדשתו של ירמיהו לנביא

לאחר הכותרת לספר אנו קוראים על תיאור הקדשתו של ירמיהו לנביא ה'. בהמשך הוא רואה שני מראות נבואיים, ולבסוף הוא זוכה לקבל מ-ה' דברי חיזוק ועידוד.

פס' 1 3 הכותרת לספר. על הפרטים הנלמדים מן הכותרת, ראה בדף המבוא לספר ירמיהו.

פס' 4 10 הקדשתו של ירמיהו לנביא. ה' מודיע לירמיהו כי הוא נועד לנבואה עוד בטרם נולד. ירמיהו טוען לפני ה' כי איננו יודע לדבר לפני קהל, מחמת גילו הצעיר. ה' מבהיר לירמיהו כי אין כאן עניין של גיל, אלא כוחו של ה' הוא העומד מאחוריו. ה' מוסיף ואומר לירמיהו כי אל לו לפחד מפני העם, למרות הקשיים העומדים בפניו.

בפס' 9 מתואר מעשה סמלי: יד ה' נוגעת בלשונו של ירמיהו ו-ה' אומר לו: "הנה נתתי דברי בפיך" ובכך הוא עונה לו על טענתו "הנה לא ידעתי דבר". ומוסיף כי יהיה איתו להצילו.

 

בפס' 10 מודיע ה' לירמיהו על שליחותו. יש לשים לב כי מספר הפעלים המורים על הרס כפול ממספר הפעלים המורים על פעולות חיוביות, אות הוא כי נבואותיו של ירמיהו יהיו בעיקר נבואות זעם ותוכחה.

"סצינת דפוס" זהו מושג הבא להראות על תבנית ספרותית קבועה. במקרה שלנו מדובר בהקדשה לנבואה. בהקדשות המופיעות במקרא מופיעים מוטיבים דומים בסדר קבוע: המינוי לנבואה, התנגדות הנביא, דחיית ההתנגדות, עידוד הנביא ומעשה סמלי. כך למשל הקדשתו של משה (שמות ג' 7 12) דומה מאד לזו של ירמיהו. לעומת זאת, בחזון הקדשתו של ישעיהו מופיע אמנם אותו הביטוי בדיוק : "ויגע על פי" (ו' 7), אבל בניגוד לנביאים אחרים ישעיהו מתנדב לשליחותו. (משה וירמיהו מגלים התנגדות. יונה בורח!)

 

פס' 11 16 שני חזונות נבואיים. בראשון רואה ירמיהו "מקל שקד". ה' משבח אותו: "היטבת לראות", אולי כדי לעודדו ולשבחו. ה' מודיע לירמיהו כי הוא שוקד על דבריו לעשותם, כלומר נבואותיו של ירמיהו מפי ה' יתמלאו בקפדנות וללא דיחוי. המראה השני שרואה ירמיהו הוא "סיר נפוח" שפניו מופנות כלפי צפון. רבים הפירושים שניתנו לביטוי זה. יש המפרשים קוצים נשרפים (סיר = קוץ, כמו סירה קוצנית) שרוח צפונית מבעירה אותם. אחרים טוענים שמדובר בסיר בישול מבעבע והפתח להדלקת האש הוא מצידו הצפוני. בכל מקרה, בעקבות המראה הזה מודיע ה' לנביא כי "מצפון תפתח הרעה", כלומר האסונות שיבואו על עם ישראל יגיעו מצד צפון. ה' יושיב את מלכי הצפון (כנראה שם כללי למלכי הארצות שמצפון לישראל) בשערי ירושלים כדי לשפוט את תושבי העיר על חטאיהם, שהם במקרה זה בעיקר עבודת אלילים. (במקרים רבים אחרים בנבואות ירמיהו ידובר בחטאים מוסריים דווקא).  

 

פס' 17 19 ה' חוזר ומעודד את הנביא לבל יפחד מהעם. אמנם צפויות לו שעות קשות, מכיוון שנבואות הזעם שלו יקוממו עליו את שומעיו, אך ה' מתרה בו לבל ייכנע, כי אם כך יהיה, ה' ישבור את רוחו. אנשי ירושלים ינסו להילחם בירמיהו, אך לא יוכלו לו, כי ה' עומד על העת לצידו.

 

פרק ב' 1- 13: ירמיהו יוצא כנגד עבודת האלילים

פס' 1 3 הנביא עושה כאן אידאליזציה של תקופת המדבר. למרות המתואר בספרי התורה, מתאר כאן הנביא את תקופת הנדודים במדבר כתקופת חסד בין ה' לעמו (אידאליזציה של העבר זוהי תכונה אנושית מאד!). כמו אצל נביאים אחרים, וכמו בנבואות רבות של ירמיהו עצמו, מופיע כאן הדימוי של האל כגבר, או חתן, ועם ישראל ככלה, או בתולה. דימוי זה נוח מאד לנביאים, מכיוון שכל מקרה של עזיבת ה' מתואר אז כמעשה ניאוף, או אפילו כזנות. פס' 3 מתאר את העם כמו מתנת קודש שכל הנוגע בה חוטא ל-ה'.

 

פס' 4 9 הנביא פונה אל העם בשאלה רטורית: מהו העוול שעשה להם אלוהים שהם עוזבים אותו והולכים אחרי הבלי האלילות ונעשים להבל בעצמם? הרי זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה כלפי ה', שהעלה אותם מארץ מצרים, והוליך אותם לארץ ישראל על אף כל הקשיים העצומים בדרך. הן ה' הביא אותם אל ארץ פורייה, והם בכפיות טובה מטמאים את הארץ . בפס' 8 מתאר הנביא לא רק את חטאי העם, אלא הוא הולך ומונה את פשעי ההנהגה: המלכים, הכוהנים, הנביאים וכו' הזניחו את תפקידם והטעו את העם. בפס' 9 מופיע העונש (בקשר של סיבה ותוצאה): ה' יריב עם העם, כלומר יעניש אותו, ולא רק את הדור הנוכחי, אלא גם את הדורות הבאים. יש לזכור כי בימי ירמיהו שיטת הגמול היא עדיין גמול קיבוצי לדורות.

 

פס' 10 13 הנביא שולח את העם ללמוד מן העמים השכנים הן ממערב (איי כתים = איי הים התיכון, כרתים וכו') והן ממזרח כיצד יש להתנהג עם האלוהים. לטענתו אף אחד מן העמים הללו לא החליף את אלוהיו, למרות שהם אינם אלוהי אמת כלל וכלל, ואילו עם ישראל בוגד באלוהיו, שהוא האל האמיתי האחד והיחיד, ומחליף אותו באלוהים אחרים, שאין בהם כל תועלת.

"תיקון סופרים" התלמוד מעיד כי במספר מקומות חז"ל שינו את הטקסט המקראי, למרות שהתקדש ונחתם. במקרה זה, הטקסט המקורי היה: "ועמי המיר כבודי בלא יועיל", אך בגלל הרצון שלא לפגוע בכבוד האל שונה הטקסט: "ועמי המיר כבודו בלא יועיל". 

בפס' 12 פונה ירמיהו אל השמים ודורש מהם כי כעונש על התנהגותו הנפשעת של העם לא יורידו גשם. יש לציין כי במספר מקורות במקרא העונש על עבודת האלילים הוא בצורת,  ואילו ה' מתואר בפס ' 13 כמקור מים חיים.

 

פרק י"ב 1 6: הנביא מערער על הסדר החברתי

בקטע שלפנינו מתלונן הנביא בפני ה' מדוע הרשעים מצליחים, ואילו הוא, הנאמן לו בכל מאודו, סובל. על-פי כמה רמזים נראה כי קטע זה בא בעקבות העימות, המתואר בפרק י"א, בין ירמיהו לאנשי עירו, ענתות.

פס' 1 ירמיהו מקדים ואומר כי ה' אמנם שופט צדק, אך יש לו טענה משפטית: כיצד זה הרשעים מצליחים בדרכם, וכל הבוגדים בדרכי ה' חיים בשלווה? 

פס' 2 הנביא משווה את הרשעים לעצים הנטועים עמוק באדמה ומניבים יבול רב (השווה: ירמיהו י"ז 7 8), למרות שהתנהגותם צבועה, והם מהללים את האל מן השפה ולחוץ. [בתקופת המקרא טרם למדו על תפקידו של המוח האנושי. הלב והכליות הם האיברים בהם מתקיימות המחשבות והרגשות. ה' מודע גם לפנימיותו של האדם: "בוחן כליות ולב"] פס' 3 הנביא בטוח כי ה', המכיר אותו לפני ולפנים, משוכנע בצדקתו. הוא מבקש מ-ה' שינתק את הרשעים, כפי שמפרידים מן העדר שה שנועד לשחיטה, ויהרגם. יש כאן דרישה לעונש בבחינת "מידה כנגד מידה", זאת מכיוון שבפרק י"א 19 מתאר הנביא את עצמו כמו "כבש אלוף יובל לטבח".

 

פס' 4 בגלל חטאי הרשעים הארץ יבשה (שוב חוזר מוטיב הבצורת, כעונש על חטאי העם), והעופות והבהמות מתים מחוסר מזון, בעוד החוטאים משוכנעים כי האל לא יבחין במעשיהם הרעים.

פס 5 בשני הפסוקים הבאים מופיעה תשובת ה' לירמיהו. ה' לא עונה לנביא תשובה עניינית. ראשית הוא שואל אותו שאלה רטורית, הבנויה מתקבולת ניגודית כפולה: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם רגלים (חיילים ללא סוסים), כיצד יצליח להילחם עם פרשים? אם איננו מצליח בארץ שלווה ושקטה, כיצד יתמודד עם משימותיו בגאון הירדן? והנמשל ברור: אם הנביא לא מצליח להתמודד עם אנשי עירו, נבהל מהם ומתלונן ל-ה', כיצד יצליח במשימתו החשובה הרבה יותר בירושלים?   

 

פס' 6 ה' מזהיר את ירמיהו כי אפילו בני משפחתו דורשים את רעתו, למרות שבפניו הם מדברים טובות.

כאמור, ה' איננו עונה לתלונתו של ירמיהו. כמו בתשובתו של האל לטענותיו של איוב, גם כאן המסר ברור: דרכו של האל היא כמובן צודקת, אך האדם איננו מסוגל להבינה, אפילו הוא שליח ה', כמו ירמיהו.

 

פרק כ' 7- 18: סבלו של הנביא במילוי תפקידו

בפרק כ' שלושה קטעים שלהם נושא משותף: קשייו של הנביא במילוי תפקידו הנבואי.

פס' 1 6: המפגש בין ירמיהו ופשחור   [קטע זה הוצא זמנית מתוכנית הלימודים]

פשחור הוא "פקיד נגיד" פקיד ממונה בבית המקדש, שתפקידו וסמכויותיו היו בתחום שמירת הסדר. על-פי ירמיהו, כ"ט 26, ניתן להבין כי תפקידו היה לסלק את המשוגעים ואת התמהונים מבית המקדש ומחצרותיו. ירמיהו מתרגז על פשחור, כנראה משום שהוא מתנבא לשקר (פס' 6). פשחור תמך, כנראה, במדיניות האנטי-בבלית, שהתבססה על התקווה למרוד בבבל ולנצחה, אולי בעזרת מצרים. הוא אוסר את ירמיהו, וכולא אותו במהפכת כנראה מתקן כליאה שבו היו מניחים את האסיר במהופך, כשראשו למטה.  "מטה זעם" יש לזכור כי הימים ימי חילופי ההגמוניה בין אשור לבבל (605 לפה"ס), כאשר יהויקים הוא המלך ביהודה. השאלה שהעסיקה את ירמיהו, כמו את הנביא ישעיהו לפניו, הייתה כיצד מצליחה אשור לשלוט בעמים רבים, כולל יהודה, ומהי החוקיות ההיסטורית אשר תביא למפלתה? והתשובה: אשור היא שליח ה' להעניש את ישראל, או את יהודה, מכשיר בידי ה' לביצוע תוכניתו ההיסטורית, וכך גם בבל. ירמיהו טוען שהתנגדות לבבל, כמוה כמרד ברצונו של האל. ה' הוא המכוון את ההיסטוריה העולמית, והאומות הן המכשיר בידיו להנהגת העולם.   

 

פס' 7 13: סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית

ירמיהו הוא אדם רגיש, הסובל קשות משליחותו הנבואית. הרעיון המרכזי בדבריו של הנביא, המשווה להם נימה טראגית, הוא חוסר יכולתו לעמוד בפני הדחף להתנבא. ייתכן ואת חוסר היכולת הזה מגדיר ירמיהו כ"פיתוי אלוהי".

"הגידו ונגידנו" (פס' 10) כנראה ציטוט ישיר מדברי אויביו של הנביא, המנסים להפילו בפח ולנקום בו. זהו סגנון אופייני מאד לירמיהו: שני פעלים (או פעל ושם וכו') סמוכים בהטיה ובזמן שונים: "השיבני ואשובה", "עוד אבנך ונבנית", "כל אוכליך יאכלו", ,והיו שוסיך למשיסה" ועוד. 

"שירו ל-ה'.." (פס' 13) הסגנון המזמורי, בנוסח מזמורי תהילים, מתבטא גם במבנה האופייני למזמורי קינת היחיד, המסתיימים לעתים קרובות במפנה חריף במצב הרוח. המזמור כולו מתאר את סבל המשורר, ואילו בסופו, בדרך כלל בפסוק האחרון, מובע בטחון גמור בישועת ה', לרוב בלשון עבר נבואי.

פס' 14 18: ירמיהו מקלל את יום היוולדו

"ארור היום" לשון קללה אופיינית לירמיהו, וגם לספר דברים, שלדעת המחקר המקראי נכתב באותה תקופה. קללתו של ירמיהו דומה מאד לקללת איוב בפרק ג'.

"כערים אשר הפך ה'" הכוונה היא לסדום ועמורה.

ירמיהו, בקללתו, מואס בחייו, ומחפש מפלט במוות, כדי להפטר מתפקידו כנביא. מוטיב דומה נוכל למצוא אצל משה, יונה, אליהו ועוד.

 

פרק כ"ב 10 30: נבואות זעם ליהודה ולמלכיה

פס' 10 12: הרקע ההיסטורי לנבואה זו נמצא במלכים ב' כ"ג 29 - 34. לאחר מותו של יאשיהו במגידו, "עם הארץ"  (כנראה גוף משפטי, שתפקידו היה לשמור על רציפות השלטון של שושלת בית דוד) המליך את יהואחז. ההשערה היא שיהואחז היה פרו-בבלי, ואילו אחיו הבכור, אליקים, היה פרו-מצרי. עם הארץ, שלא רצה לתמוך במצרים במאבק על השליטה באזור, העדיף אפוא את בנו השני של יאשיהו, בניגוד למקובל בשלטון שושלתי. כשלושה חודשים לאחר עלייתו של יהואחז לשלטון, פרעה נכו, שחזר מן הקרב בין אשור לבבל, בא לירושלים, לקח את יהואחז אתו, והרג אותו במצרים. במקומו הוא מינה את אליקים ושינה את שמו ליהויקים. לא ברור מדוע מכנה ירמיהו את יהואחז בשם שלום. שם זה איננו מוזכר במלכים ב', ולא בדברי הימים.

ירמיהו פונה לעם בבקשה שיפסיקו להתאבל על יאשיהו, שהיה אהוד מאד על העם, ויתחילו להתאבל על בנו שלום, שהורד למצרים, וגורלו נגזר למות שם.

פס' 13 19: כאמור, מלך מצרים מינה את יהויקים למלך וסל. [שינוי השם מעיד על שליטתו המוחלטת של מלך מצרים ביהודה ובמלכה.]

פס' 13 14: יהויקים בונה לו ארמון פאר, תוך שהוא מנצל את העובדים ואינו משלם להם את שכרם. 

פס' 15 17: בניגוד ליהויקים החוטא, יאשיהו, אביו, היה מלך צדיק שעשה "משפט וצדקה" , הכיר את חוקי התורה ואת דרך ה' והתנהג על פיהם. יהויקים, לעומת זאת, רדף בצע, שפך דם נקי, עשק את נתיניו ורדה בהם.

פס' 18 19: עונשו של יהויקים יהיה קשה. לא יספידו אותו כאדם פשוט, קל וחומר לא כמלך. הוא ימות וייקבר "קבורת חמור". סופו של יהויקים לא ברור. על-פי מקור אחד (מלכים ב', כ"ד) יהויקים מת בירושלים בעיצומו של המצור הבבלי על העיר. על-פי שני מקורות אחרים (יחזקאל י"ט 9, דברי הימים ב', ל"ה 6) הוא נכלא על-ידי הבבלים.   פס' 20 23: בפסוקים הללו מתאר הנביא את גורלן המר של יהודה וירושלים. הנביא פונה ליהודה לעלות על ההרים הגבוהים ולקרוא בקול לבנות בריתה שבגדו בה (מדובר כנראה בתקופה שלאחר מות יאשיהו, כאשר יהודה הופכת להיות מדינת חסות של מצרים, ואח"כ של בבל). למרות האזהרות החוזרות ונשנות של הנביא, בשם ה', סירבה יהודה  לשמוע לאזהרות, וזאת עוד מנעוריה (תפישה הפוכה לזו שבפרק ב' 1 3). גם בקטע זה חוזר המוטיב הנבואי המקובל: העם כאישה ו-ה' כגבר.  בפס' 22 מופיע העונש. המנהיגים, הלא הם הרועים, יתפזרו לכל רוח (גם כאן העונש הוא "מידה כנד מידה"), והעמים בני בריתה של יהודה יפלו בשבי הבבלי. הנביא חותם נבואה זו בהודעה כי ה' לא ירחם על יהודה, למרות מצבה הקשה.

פס' 24 30: הרקע לנבואה זו הוא גלות יהויכין (ראה מלכים ב' כ"ד).

פס' 24 אפילו אם יהיה יהויכין קרוב ל-ה' כחותם על אצבעו, ה' ינתקו משם (ראה חגי ב' 23 : הנביא מנבא לזרובבל שיהיה כחותם על אצבעו של ה', כסמל לקרבה ביניהם). בפסוקים הבאים מנבא ירמיהו ליהויכין את גורלו המר: הוא ייפול בשבי ויילקח לבבל, ביחד עם אמו, ומשם לא יזכו לשוב.

פס' 28 הנביא שואל שאלה רטורית: האם יהויכין הוא ככלי שאין בו חפץ? מדוע עליו לצאת לארץ לא מוכרת לו? בשני הפסוקים האחרונים מבכה ירמיהו על גורלו של יהויכין. פסק דינו שהוא יהיה ערירי, ולא יזכה להוריש את ממלכתו לבניו [המילה "ערירי" כאן די מפתיעה, היות ובפסוק 28 נאמר כי ליהויכין יש צאצאים, וגם ממקורות אחרים  ידוע לנו כי ליהויכין היו שמונה בנים].

לסיכום: בקטע שלפנינו שלוש נבואות זעם למלכים בסוף ימיה של יהודה. עונשו של יהויקים "קבורת חמור" נובע מחטאיו המוסריים, ואילו עונשי הגלות ליהויכין ויהואחז אינם מנומקים כלל.

 

פרק כ"ח: מיהו נביא אמת? העימות בין ירמיהו וחנניה בן עזור

הרקע ההיסטורי לפרק  - בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.

פס' 1 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור - בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר של נביא שקר, הנמסרת לנו בספר ירמיהו. חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו, ולא רק מחקה אותו במילים, אלא גם במעשים. כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו, נתינת עול על צווארו, (כ"ז 2)  שובר חנניה את העול במעשה סמלי לא פחות! . מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' 6) ודבריו משקפים את משאלות ליבו. רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו, ומצטווה לעשות לו עול מברזל, מסתבר לו שחנניה לא מסר את דבר ה', אלא את דבריו שלו.

 

כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? - על-פי דברים, י"ח 21 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות. ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התממשות הנבואה, אמור אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו.

 

פס' 12 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה". שלא כמו במפגש הראשון, ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא מנבא לו את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.

לסיכום: שתי הערות. הצירוף "נביא שקר" לא מופיע בתנ"ך כלל. גם כאן נמנע המספר מלכנות את חנניה בתואר זה. ההפך הוא הנכון: הן חנניה והן ירמיהו נקראים בשם התואר "נביא", שש פעמים כל אחד, ורק בסופו של הסיפור מסתבר לנו כי חנניה לא קיבל מסר אלוהי אלא ניבא דברים מליבו, ולכן מת.

 

ירמיהו פרק ל"א 14 19, 26 35: נבואות נחמה לגולי שומרון

הערה: בחלק מן הספרים הפסוק הראשון בפרק ל"א הוא בעצם הפסוק האחרון בפרק ל'. בספרים אחרים, כמו למשל בהוצאת "קורן" הטעות תוקנה. אי לכך ייתכן הבדל של פסוק אחד במספור הפסוקים. נא לשים לב!

 

פרק ל"א הוא מקובץ פרקי הנחמה ל' ל"ג. בפרק מתוארת גאולתם השלמה של כל שבטי ישראל שגלו לאשור ובבל. הם ישובו לארצם, יבנו אותה ויזכו לשפע כלכלי. יחסי אחווה ישררו בין כל שבטי ישראל, ומרכזם הרוחני-דתי יהיה בית המקדש בירושלים. ה' יכרות אתם ברית חדשה וקיומם בארץ יהיה נצחי.  פרק ל"א הוא לקט של נבואות נחמה וגאולה, כנראה מזמנים שונים מחיי ירמיהו. חלקן מתקופת מלכות יאשיהו, וחלקן, כנראה, מימי חורבן הבית.

 

הפרק מתחלק לשלוש יחידות גדולות וליחידות משנה רבות. החלוקה ליחידות המשנה נעשית הן על-פי התוכן, הן על-פי הרווחים הגרפיים בין הקטעים (נעשו על-ידי חכמי המסורה, שתפקידם היה לשמר את מסורת הקריאה) והן על-פי נוסחאות פתיחה וסיום, כמו "כה אמר ה'.." "לכן...." "הנה ימים באים וכו'. חלקי הפרק הם:

פס' 1 20: שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל והשתרשותם בה לנצח.

 

קטע זה מופנה כולו לבני עשרת השבטים שגלו לאשור עם חורבן שומרון (722). יש הסבורים כי הנבואות הללו נאמרו בתחילת ימי פעילותו של ירמיהו, בשעה שהמלך יאשיהו ניסה לאחד את שרידי עשרת השבטים, שנשארו בארץ ולא גלו לאשור, עם ממלכת יהודה. אחרים משערים כי הקטע כולו נאמר בזמן המצור הבבלי על ירושלים, סמוך לזמן חורבנה.

בפסוקים 14 19 השורש המנחה הוא ש.ו.ב  ובאמצעות משמעויותיו השונות של הפועל מבטא הנביא את הרעיון המרכזי: העם שבגלות אשור יחזור בתשובה, ואז ישיבם ה' מן הגלות.

פס' 26 35: הצלחתם של שבטי ישראל בא"י וקיומם הנצחי בה כחוק טבע.

בקטע זה שלוש נבואות לאחרית הימים, המתחילות כל אחת בקריאה: "הנה ימים באים..".

פס' 29 30: עוסקים בשינוי תורת הגמול באחרית הימים.

פס' 31 34: מתארים את הברית החדשה בין ה' ועמו, זאת מכיוון והברית הישנה, ברית סיני הופרה על-ידי העם פעמים רבות. הברית החדשה תהייה חקוקה בלב כל אדם מרגע לידתו, ולא יהיה צורך ללמדה.

הסברים קצרים למספר פסוקים:

פס' 14: "קול ברמה נשמע.." רוב המפרשים מסבירים "במרומים" אבל כנראה שהכוונה היא לעיר בשם רמה, השוכנת מצפון לירושלים, ועל-פי אחת המסורות (שמואל א', י' 2) שם קבורה רחל.

פס' 17: "אפרים מתנודד" שבט אפרים, המסמל את שבטי הצפון, מודה בטעותו ומתבייש במעשיו. "עגל לא לומד" הוא עגל שטרם שמו עליו מלמד, ועדיין לא הסתגל למלאכת החרישה.

פס' 20: "נקבה תסובב גבר" שינוי בסדרי החברה: האישה מחזרת אחרי הגבר, ולא על-פי הנוהג הרגיל.

פס' 30: מוטיב כריתת הברית החדשה נמצא בספר דברים, בימי יאשיהו. הברית העתידית, בשונה מברית סיני, לא תהייה חקוקה באבן, אלא תהייה חלק בלתי נפרד ממהות האדם בישראל, ועל כן תהייה בלתי ניתנת להפרה, ולא יהיה צורך ללמדה. על חידוש הברית ניתן לקרוא במלכים ב' כ"ג 1 3.

פס 35 36: כשם שהברית החדשה תהייה חלק מישותו של כל יהודי, כך גם עם ישראל יהיה עמו של ה', כחלק מחוקי הטבע, חוק שאינו ניתן לביטול.  

 

בעמוד זה - מלכים ונביאים נבואה:  המקורות: ירמיהו א', ב' 1 13, י"ב 1 6, כ' 7 18, כ"ב 10 30, כ"ח, ל"א 14 19, 26 - 35

 

חזרה לעמוד ראשי

 

הצלחתם של שבטי ישראל בא"י וקיומם הנצחי בה כחוק טבע.