אמנם רק בפרק י"א מציין בפירוש מחבר ספר מלכים כי שלמה חטא ל-ה', אבל כבר מתיאורים שונים בסוף פרק י' ניכר כי מגמת המחבר היא להציג את שלמה כחוטא. נאמר שם כי שלמה אסף אלפי סוסים, וכי מוצא הסוסים הוא ממצרים. כמו כן אגר לו שלמה כסף וזהב לרוב, כל זאת בניגוד מפורש לחוק המלך (דברים, י"ז 14  20). פרק י"א ממשיך ומספר כי לשלמה היו אלף נשים, ג

פילוג הממלכה המאוחדת (928 לפנה"ס)

 

פרק י"א חטאי שלמה וההבטחה לעונש בעקבותיהם.

אמנם רק בפרק י"א מציין בפירוש מחבר ספר מלכים כי שלמה חטא ל-ה', אבל כבר מתיאורים שונים בסוף פרק י' ניכר כי מגמת המחבר היא להציג את שלמה כחוטא. נאמר שם כי שלמה אסף אלפי סוסים, וכי מוצא הסוסים הוא ממצרים. כמו כן אגר לו שלמה כסף וזהב לרוב, כל זאת בניגוד מפורש לחוק המלך (דברים, י"ז 14 20). פרק י"א ממשיך ומספר כי לשלמה היו אלף נשים, גם זאת בניגוד מפורש לחוק המלך. הפרק מתאר את ימיו האחרונים של המלך שלמה, ואת התדרדרותו לעבודת אלילים בסוף ימיו. האשם בכך הוא בנשותיו הרבות אשר הטו את לבבו. העונש על חטאיו הדתיים של שלמה הוא קריעת ממלכתו האדירה לשתי ממלכות: שבט אחד, יהודה, יישאר בשליטת בית דוד, ואילו יתר השבטים יעברו לשלטון אחר. (פס' 11 - 13). ה' מבטיח לשלמה כי בזכות דוד, אביו, העונש לא יבוא בימיו, אלא בימי בנו. זוהי הדגמה יפה לשיטת הגמול שהייתה נהוגה בימי שלמה: גמול קיבוצי לדורות.

בהמשך, מתאר המחבר את אויביו של שלמה. אויב  מדרום, הדד האדומי, שהתחנך במצרים, ו"טופח" על ידי פרעה להיות אויב לשלמה. אויב מצפון, רזון בן אלידע הארמי, שישב בדמשק, וגרם לתסיסה בצפון הארץ, וכן אויב פנימי, ירבעם בן נבט, משבט אפרים, שנשא בתפקיד רשמי מטעם שלמה, כאחראי על גביית המסים בשבטי אפרים ומנשה. ירבעם נפגש עם הנביא אחיה השילוני, המנבא לו, בעזרת מעשה סמלי של קריעת מעילו, כי הוא יהיה מלך על ישראל, למעט שבט יהודה. ירבעם מרד בשלמה (פס' 27) וברח למצרים, מכיוון ששלמה רצה להמיתו (פס' 40).

הפרק מסתיים בתיאור מותו של שלמה, ובעליית רחבעם, בנו, לשלטון.

 

מלכים א', פרק י"ב - פילוג הממלכה המאוחדת (928 לפנה"ס)

לאחר מות שלמה, עולה לשלטון רחבעם, בנו, וזאת על פי הנהוג בכל שלטון שושלתי. כדי לקבל אישור למלכותו גם משבטי הצפון, ולא רק משבט יהודה (שאליו השתייך בית דוד), הולך רחבעם לשכם, שהייתה מאז ומתמיד העיר הראשית בצפון הארץ, וקדושתה מתחילה כבר בימי האבות.

ירבעם בן נבט, שכזכור מרד בשלמה וברח למצרים, נקרא על ידי תושבי הצפון לעמוד בראשם. הוא פונה לרחבעם, ביחד עם נציגים נוספים, בדרישה להקל בעול המסים הכבדים שהטיל שלמה על העם. (חשוב לזכור כי לעתים קרובות, בזמן חילופי שלטון מתעוררים זעזועים. במזרח הקדום היה נהוג כי מלך חדש שעולה לשלטון מכריז על חנינה כללית, שחרור זמני ממיסים וכו', וזאת כדי למצוא חן בעיני עמו, ולהתחיל את תקופת שלטונו "על מי מנוחות"). רחבעם מבקש מן הפונים שהות למחשבה (פס' 5).

רחבעם, כמלך חדש, פונה ליועצי אביו, "הזקנים". הם מייעצים לו לשמוע בקול העם, לפחות עד שהוא רוכש את אמונם ומבסס את שלטונו (פס' 7). רחבעם פונה לשמוע חוות דעת נוספת, מפי חבריו "הילדים אשר גדלו אתו"

(על-פי המסופר בפרק י"ד 21 רחבעם עלה לשלטון בגיל 41 !). היועצים הצעירים מציעים לרחבעם לא רק שלא להקל בעול, אלא לענות לעם בלשון גסה, כדי להראות לכולם מי כאן השליט. (פס' 11). רחבעם מקבל את עצת "הילדים", הקרובים אליו בגיל, ובהלך המחשבה, ועונה לעם בלשון גסה.

פסוק 15 - הסופר המקראי עוצר משטף הסיפור, ומוסיף כאן הערת מחבר (גלוסה) כי הסיבה לבחירתו של רחבעם בעצה הגרועה יותר, היא רצונו של ה' לקיים את נבואתו של אחיה השילוני, אשר ניבא לירבעם את קריעת ממלכת בית דוד. פסוק זה מהווה דוגמה מצוינת לדרך ההסבר של מחבר ספר מלכים למאורעות ההיסטוריים. לא ההתמרמרות בעם, לא טיפשותו של רחבעם, או חוסר ניסיונו השלטוני, גרמו לפילוג, אלא רצונו של אלוהים. כלומר, ההסבר לכל המאורעות הוא אך ורק דתי - אמוני.

תושבי הצפון, שתוחלתם להקלה בעול נכזבת, מכריזים על מרד בשלטונו של בית דוד. רחבעם, בטיפשותו, שולח את אדורם, האחראי על המסים, לנסות להחזיר אליו את המורדים, אך אלה הורגים את אדורם, ורחבעם בורח כל עוד נפשו לירושלים (פס' 18 - 19). שבטי הצפון ממליכים עליהם את ירבעם (פס' 20). רחבעם אינו משלים עם רוע הגזרה, ורוצה לצאת למלחמת אחים במורדים, אך הנביא שמעיה מונע זאת ממנו, בטענה כי הפילוג הוא רצון אלוהים (פס' 24)

בכך הקיץ הקץ על תקופה קצרה בתולדות עם ישראל, "תקופת הממלכה המאוחדת" שנמשכה כ - 80 שנה, לאורך מלכותם של שאול, דוד ושלמה. הפילוג הפך לעובדה קיימת (928 לפנה"ס) וממלכת שלמה האדירה נחלקת לשתי ממלכות קטנות, חלשות ופגיעות: יהודה, בשלטון בית דוד, וממלכת הצפון (שנקראה גם "ממלכת שומרון", "אפרים", וכן גם "ממלכת ישראל") בשלטון שושלת ירבעם.

[הערה: יש חוקרי מקרא המטילים ספק בתיאורי ספר מלכים א', הן בדבר גדולתה של ירושלים ועושרה הרב, והן לגבי האחדות וההרמוניה ששררו כביכול בישראל בימי דוד ושלמה. חפירות שנעשו בשנים האחרונות ב"עיר דוד" (אותו חלק של ירושלים מדרום מזרח לשער ציון), מעלות ממצאים שונים בתכלית. על-פי חפירות אלה הייתה העיר בימי דוד ושלמה לא יותר מכפר גדול. לטענת חלק מהחוקרים התיאור המפואר של ימי ירושלים הוא השלכה לאחור של סופרי חצרו של המלך יאשיהו, שבזמנו אכן העיר גדלה והתפתחה, שרצו לפאר ולרומם את העיר. על כך נלמד בהמשך.]

מעשי ירבעם לחיזוק מלכותו ולביסוס הפילוג (פס' 25 - 33)

כדי לבסס את שלטונו, ולהפוך את הפילוג לעובדה קיימת, מבצע ירבעם מספר פעולות:

1.  הוא קובע את שכם  כבירת ממלכתו (בירת יהודה היא כמובן ירושלים) וקובע את פנואל כבירת המחוז בעבר הירדן המזרחי. (פס' 25).

2.  ירבעם חושש כי בשעת העלייה לרגל, למקדש בירושלים, ייהפך לב העם, והם ישובו לתמוך בבית דוד. כדי למנוע את העלייה למקדש בירושלים בונה ירבעם שני מקדשים, בבית-אל ובדן (לנוחיות תושבי הצפון הרחוק). ירבעם שם במקדשים עגלי זהב, ועל פי המתואר בפס' 28, העגלים הללו שמשו לעבודת אלילים, בדיוק כמו מעשה עגל הזהב בתקופת המדבר. (ראה פס' 28 לעומת שמות, ל"ב 4)

3.  ירבעם מקים בתי במות (נחשב לחטא!) וממנה כוהנים שלא משבט לוי, בניגוד גמור למצווה בתורה.

4.  ירבעם קובע חג חדש, שאינו מופיע בלוח החגים בתורה, בט"ו לחודש חשוון (החודש השמיני - פס' 32)

5.  ירבעם עולה בעצמו להקטיר קטורת על המזבח - עבודה השמורה ומותרת לכוהנים בלבד (פס' 33).

מתיאור מעשיו של ירבעם בקטע, ניכר, ללא ספק, כי הסופר אינו אוהד את ירבעם ואת מעשיו והוא מתאר אותם כחטאים חמורים. אך מניסיון לבדוק את מעשיו של ירבעם מבחינה אובייקטיבית יותר, עולה שניתן להסבירם ולראותם גם בדרך שונה:

1.  כל מדינה זקוקה לעיר בירה, ומכיוון שירושלים נכללה בתחומי יהודה, לא נותר לירבעם אלא לקבוע את שכם, הקדושה עוד מימי האבות, כבירתו המנהלית.

2.  עניין עגלי הזהב מתואר כעבודת אלילים חמורה, אבל ייתכן מאד שהעגלים ששם ירבעם במקדשים שהקים נועדו לחקות את הכרובים שהיו בדביר, בבית המקדש (מל"א, ו' 23 - 28). אותם "כרובים" מתוארים במקומות שונים כבעלי גוף של פר וכנפיים של נשר. 

3.  כהני המקדש נשארו בירושלים, ולירבעם לא נשארו כוהנים. על פי המסופר בשופטים, י"ח 7 ואילך, מסתבר שהיו בעם כוהנים ולויים לא רק משבט לוי.

4.  ירבעם אינו "ממציא" חג, כלשון הספר, אלא מתאים את חגיגות חג הסוכות, חג האסיף,  ללוח השנה החקלאי, שהיה נהוג בצפון הארץ. (ראה גם דברי הימים ב' ל'. מסופר על חגיגות הפסח בחודש השני)

5.  גם מלכים אחרים, כמו דוד ושלמה, עלו למזבח והדבר לא נחשב להם לחטא.

 

בעמוד זה - פילוג הממלכה המאוחדת (928 לפנה"ס)

 

אתר התנ"ך של המורה עמוס אוזר

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com