ההתמודדות בין אליהו ונביאי הבעל נערכת על הר הכרמל, מקום בו היה כבר בעבר מזבח לה' (פס' 30). כדי להוכיח את כוחו של ה' מעניק אליהו לנביאי הבעל את כל היתרונות האפשריים. הם רבים, והוא יחיד. הם יבחרו את הפר, כדי שלא יתעורר שום ספק של רמאות, והם יתחילו את ההתמודדות, כך שאם חפצם יעלה בידם, אליהו כבר לא יוכל להוכיח את עליונותו של ה'.

סיפורי אליהו

המקורות: מלכים א' ט"ז 23 33, י"ז, י"ח, י"ט, כ"א

 

מלכים א' ט"ז 23 33 הרקע לסיפור הבצורת

כדי להבין את הרקע למסופר בפרקים י"ז י"ח (סיפור הבצורת), יש לקרוא את סיומו של פרק ט"ז. מסופר שם כי המלך אחאב נשא את איזבל, בתו של מלך צידון. כשלמה בשעתו, ובכלל, בתקופה הקדומה ובעצם עד המאה העשרים באירופה, היו נהוגים נישואים דיפלומטיים בין שושלות של מלכים, וזאת מכמה סיבות. האחת, המלכים סברו כנראה שבעורקיהם זורם "דם כחול", והם שאפו לא להתערבב עם פשוטי העם. שנית, על-ידי נישואין הייתה נכרתת מעין ברית בלתי כתובה של אי- התקפה. הרי לא עולה על הדעת לפגוע בחתנה של הבת, או במשפחת הכלה של הבן. ולבסוף, מלך חזק שהיה נושא את בתו של מלך חלש יותר, היה משיג בכך השפעה פוליטית וכלכלית. בשיטה זו הרחיב המלך שלמה את ממלכתו ואת השפעתו הפוליטית על המזרח הקדום.

איזבל הסיתה את אחאב, ובעקבותיו את העם כולו, לעבוד את הבעל, אל הגשם במיתולוגיה הכנענית. מכאן מובן מדוע מכריז אליהו כי העונש על חטאי אחאב הוא בצורת: זאת כדי להוכיח לו, ולעם כולו, את אפסותו של הבעל ולהראות כי הכוח היחיד השולט בעולם הוא אלוהי ישראל, ורק הוא ביכולתו להביא את הגשם.

 

פרק י"ז שלושה סיפורים על אליהו

בפרק י"ז שלושה סיפורים שיש ביניהם קשר ספרותי, מילולי ורעיוני. הביטוי המנחה בפרק כולו הוא דבר ה' ומידת ההישמעות לו מהווה מוטיב מרכזי, המאחד את הסצינות השונות.

פס' 1 - הרקע לסיפור הבצורת: שני הגיבורים הם המלך אחאב ואליהו הנביא, מן העיר תשבה שבגלעד. זהו גם המקור לכינוי "אליהו התשבי". חשוב לציין שזוהי הפעם הראשונה בה מופיע אליהו במקרא. יש חוקרים הסבורים כי היה ספר שסיפר את סיפורי אליהו, שנעלם במהלך השנים, ועליו התבסס מחבר ספר מלכים. בספר היו אולי פרטים ביוגרפים של הנביא, שחסרים כאן, זאת מכיוון שדמותו של אליהו הייתה מוכרת לבני דורו, ולא היה צורך להביאם.

פס' 2 - 7: אליהו בנחל כרית - ה' מצווה על אליהו לברוח ולהסתתר בנחל כרית, כנראה אחד מיובלי הירדן (או היבוק, בעבר הירדן). כנראה ששמו של הנחל רומז על כך שמימיו מתייבשים - נכרתים. אליהו שותה ממימי הנחל, והעורבים מביאים לו מזון. עובדה זו גרמה "כאבי ראש" לפרשנים, היות והעורב הוא עוף טמא, והקושי הוא כיצד אכל אליהו אוכל טמא? (הטומאה מועברת במגע). כל הניסיונות להסביר זאת - מגוחכים. כמובן שהאכלתו של אליהו על ידי העורבים היא מוטיב של נס, מוטיב החוזר בכל אחד משלושת הסיפורים בפרק. בסופו של דבר, הנחל מתייבש. אליהו, הנמצא בעולם אלוהי, חייב לציית לחוקי הקיום האנושי, והוא נאלץ לעזוב את הנחל. כך מקשר הסופר בין הסיפורים השונים. בנוסף, עד עתה היה אליהו לבדו, עם עצמו. כדי להכשירו טוב יותר לתפקידו כמתקן דתי וחברתי עליו לפגוש בני אדם, המושפעים מתוצאות הבצורת שעליה הכריז, לחיות את חייהם וללמוד על מנת סבלם היום-יומית.

פס' 8 - 16: אליהו בצרפת - נס כד הקמח וצפחת השמן - אליהו מצטווה ללכת לצרפת, אשר בצידון. זוהי מולדתו של הבעל, והמטרה היא להראות את אפסותו של הבעל, אפילו במולדתו שלו, מכיוון שגם כאן שוררת הבצורת. ה' אומר לאליהו "צוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך" בדיוק כמו שהוא אומר לו בסיפור הראשון: "ואת העורבים צוויתי לכלכלך שם" (פס' 4).

אליהו מעמיד את האישה האלמנה בשלושה מבחנים: א - מבחן המים. זהו מבחן של אמונה. אליהו רוצה לראות אם האישה תפסיק ממלאכתה כדי להשקות אדם זר, וזאת בתקופה של בצורת. ב - אליהו דורש מן האלמנה להאכיל אותו. חשוב לציין כי על פי מנהגי הכנסת האורחים במזרח הקדום, במקרה שזוהי פת לחמה האחרונה, אין האישה חייבת להאכיל את אליהו. ג - אליהו דורש מהאישה להאכילו, לפני שהיא מאכילה את בנה, או אוכלת בעצמה, זאת בניגוד לכל אינסטינקט אימהי.

גם כאן יש מוטיב של נס (פס' 16). הביטוי "ימים" מסיים את הסיפור, כמו גם בסיפור הראשון (פס' 7).

פס' 17 - 24: החייאת בנה של האלמנה - בנה של האישה מת, והיא באה בטענות אל אליהו כי עצם בואו אליה עורר כנראה את האל להיזכר בחטאיה, והיא נענשת במות בנה. אליהו לוקח את הילד לחדרו, ומחייה אותו, לא לפני שהוא בא בטענה אל האל : "הגם על האלמנה....הריעות להמית את בנה" כלומר, לא רק שהענשת את העם בבצורת, אתה גם רוצה להרע לאלמנה זו, שגרמה לי רק טוב? אליהו מוסיף ומתפלל ל-ה' שיחיה את הילד, וגם כאן מתחולל נס, והילד שב לחיים.

פס' 24: "עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה, ודבר ה' בפיך אמת" - כבר בפס' 18 ידעה האלמנה כי אליהו הוא "איש אלוהים", אך אם קודם חשבה אולי שכוחו רק להרע, או שבגלל נוכחותו בביתה נזכר ה' בחטאיה, הרי עכשיו היא יודעת את כוחו האמיתי.

אמונתה של האישה הנוכריה בדבר ה' היא שיא הישגיו של אליהו כנביא. עתה נותר לראות אם גם אחאב ועם ישראל יכירו ב-ה', ובאליהו נביאו. (המילה "ימים" לסיום הסיפור נמצאת בפס' 1 בפרק הבא).  

פרק י"ח הסיפור על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל

לאחר שהות ממושכת חוזר אליהו לישראל, כדי להחריף את המאבק נגד אחאב ואיזבל ופולחן הבעל. בפסוקים הראשונים הולכים אחאב ועובדיהו (זהו שם תיאופורי - שם הכולל בתוכו מרכיב של שם ה', כמו גם אליהו, שם המכיל שניים ממרכיבי שמו של האל: אל+יהו) לחפש מזון עבור הבקר והסוסים. (זוהי תמונה מעט נלעגת: המלך עצמו הולך לחפש אוכל לסוסים...). עובדיהו מתואר כ"ירא ה' מאד" והוא מחביא מפני חמתה של איזבל 100 נביאים, חמישים בכל מערה (למקרה שיתגלו על-ידי איזבל), ודואג להם לאוכל ומים.

עובדיהו ואחאב פונים לכיוונים מנוגדים, וכך פוגש עובדיהו באליהו. הוא מתרגש ונסער הן מעצם הפגישה עם הנביא המפורסם, והן בגלל דרישתו של אליהו שילך ויקרא את אחאב לפגוש אותו. עובדיהו, המכיר את נטייתו של אליהו להיעלם, מפחד כי עד שיחזור, אליהו כבר לא יישאר במקום, ואחאב יהרגנו. אליהו מרגיע את עובדיהו, ונפגש עם אחאב. הוא דורש מאחאב להתמודד עם נביאי הבעל, כדי להוכיח את צדקת דרכו ואמונתו. אליהו זקוק להתמודדות הן כדי להראות את אפסותו של הבעל, והן כדי לפקוח את עיני העם, ולהשיבם לדרך הנכונה.

ההתמודדות בין אליהו ונביאי הבעל נערכת על הר הכרמל, מקום בו היה כבר בעבר מזבח לה' (פס' 30). כדי להוכיח את כוחו של ה' מעניק אליהו לנביאי הבעל את כל היתרונות האפשריים. הם רבים, והוא יחיד. הם יבחרו את הפר, כדי שלא יתעורר שום ספק של רמאות, והם יתחילו את ההתמודדות, כך שאם חפצם יעלה בידם, אליהו כבר לא יוכל להוכיח את עליונותו של ה'.

אליהו פונה אל העם בשאלה: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? אליהו דורש מהעם להחליט אחת ולתמיד אם הם מאמינים בה', או בבעל, אך צירוף של אמונה בשני הכוחות אינו אפשרי. (צרוף כזה של אמונות נקרא סינקרטיזם)  

נביאי הבעל פותחים בהתמודדות, אך הבעל כמובן אינו עונה למאמציהם. אליהו לועג להם ולבעל. באירוניה הוא מציע להם לצעוק, כדי להעיר את הבעל שישן אולי את שנת הצהרים שלו...

לאחר כשלון נביאי הבעל, מנסה אליהו את כוחו. כדי להעצים את הנס, הוא שופך 12 דליי מים, על העצים הקורבן והמזבח. הוא מתפלל ל-ה', כדי שיוכיח לעם ישראל את כוחו, ו-ה' נענה לו ואש אוחזת בפר, במזבח ואפילו במים. העם מתרשם מאד ומכריז בהכנעה פעמיים: "ה' הוא האלוהים".

אליהו, נלהב מניצחונו על נביאי הבעל, מוריד אותם אל נחל קישון, ושוחט אותם שם. אליהו חוזר להר הכרמל, ובעזרת טקס מאגי מחולל נס, והגשם מתקרב, ובכך בא סיפור הבצורת אל סופו, לא לפני שאליהו מבצע נס נוסף, ורץ לפני מרכבתו של אחאב עד העיר יזרעאל, מרחק לא קטן לאיש שכבר איננו צעיר.

ולבסוף משהו אישי  - הייתי שלם יותר עם הסיפור המופלא הזה, אלמלא פסוק 40, המתאר את שחיטת ארבע-מאות נביאי הבעל.  אמנם המסורת תרצה את הרצח בכך שזהו מעשה של "מידה כנגד מידה" ועונש למעשי איזבל שרצחה את נביאי ה', אבל הצרה היא שמאז ומעולם נהרגו בגלל קנאות דתית יותר אנשים מאשר מכל סיבה אחרת, ואין סתירה גדולה יותר מאשר זו. לעניות דעתי, הדת נועדה להשיג שלום והרמוניה בעולם, אך בכל דור ודור, ובכל הדתות, ישנם אנשים הממנים את עצמם לשליחיו של האל, ותוצאות פעולתם הן רק דם ואש ותמרות עשן. חבל!

 

פרק י"ט אליהו בורח להר חורב

מעשה אליהו בהר חורב הוא סיפור רב אירועים ומרשים ביותר. אווירת הסיפור היא אל-טבעית: מלאך ה' מאכיל ומשקה את הנביא, המבקש למות, ונותן בו כוח ללכת ארבעים יום ולילה להר חורב, שם מתלונן הנביא על בני עמו וזוכה להתגלות ה' ושליחות משולשת בצידה. 

פס' 1 - 2: איזבל אינה מעיזה להרוג את אליהו, אך גורמת לו לברוח ממלכתה. איזבל משתמשת בלשון רבים: "כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון..." כיאות למי שמאמינה באלים רבים.

פס' 3: אליהו הולך "אל נפשו" - הנביא רואה בנפשו את חזות הכל, ומנתק את עצמו משליחותו הנבואית.

אליהו ויונה הנביא - שניהם מעדיפים את כבודם העצמי ומבקשים מה' לממש את נבואותיהם לשם כך. לאחר שביקש למות (כמו יונה!) לא נותר לאליהו אלא לישון בצל הרותם, ממש כמו יונה, הנח בצל הקיקיון.

כשם שאיזבל שלחה אל אליהו מלאך להזהירו, כך שולח ה' מלאך אל אליהו, אבל כדי לעודדו.

 אליהו ומשה - ההשוואה ממש מתבקשת. בשני הסיפורים מוטיבים משותפים: הר חורב, 40 יום ולילה, הרצון למות ועוד. אליהו מגיע אל המערה, כלומר זוהי מערה מיודעת, וברור לכל שהכוונה למערה בה שהה משה בנקרת הצור (שמות ל"ג 22). אבל יש כאן הבדל עקרוני: בעוד משה מבקש רחמים על עמו, למרות החטאים הכבדים של העם, אליהו מבקש מה' להעניש את העם, ונראה שיש בכך טעם לפגם, וביקורת כנגד אליהו.

פס' 10: תלונתו של אליהו מורכבת מששה סעיפים, החל בקנאתו לנביאי ה', וכלה בקנאתו לעצמו. לאחר שבקש מה' לקחת את נפשו (פס' 4) הוא מבקש עתה נקמה בעם ישראל (ולא באיזבל!) על שרצו להרגו.

פס' 11 - 12: תיאור התגלות האל (תיאופניה) ערוך בדפוס של שלושה-ארבעה: שלושה כוחות הרסניים תחילה, וניגודם - הדממה הדקה בסיום - זהו השקט שאחרי הסערה, ואז גם מופיע האל. גם כאן, יש פרשנים הטוענים כי הופעתו של האל ב"קול דממה דקה" היא מעין ביקורת על הדרך של הבאת האל באש על-ידי אליהו בהר הכרמל.

[בכל המקורות הספרותיים במזרח הקדום הופעת האל מתוארת באמצעות איתני הטבע: אש, רעש, רעידת אדמה, ברקים ורעמים, קולות שופר, גשמים עזים וכו'.]

פס' 15 - 21: על אליהו מוטלות שלוש משימות:

א. ללכת למשוח את חזאל למלך על ארם. את השליחות הזו ביצע אלישע, תלמידו של אליהו. שליחות זו 

     באה להראות את העובדה שה' הוא אל אוניברסלי, ותחום שלטונו אינו מוגבל לישראל בלבד.

ב.  למשוח למלך על ישראל את יהוא בן נמשי. גם משימה זו בוצעה על ידי אלישע (למעשה - על ידי תלמידו)

ג.  למנות את אלישע בן שפט לתלמידו, ובהמשך, לממשיכו כנביא על ישראל. את המשימה הזו מבצע אליהו

    באופן מיידי. אלישע נפרד ממשפחתו ומצטרף אל אליהו. גם בעניין זה ניתן לראות ביקורת על אליהו ומעשיו.

 

פרק כ"א - הסיפור על כרם נבות

פס' 1:  היסוד החשוב ביותר בסיפור הוא הכרם, ולכן זוהי המילה הראשונה בסיפור.

פס' 2 - 3: אחאב ונבות בכרם נבות. אחאב מציע לנבות הצעה הוגנת ביותר: כרם אחר, טוב יותר מכרמו של נבות, או לחילופין מחיר מלא עבור הכרם. [הערה: במזרח הקדום למלך הייתה רשות להפקיע את הכרם מידי בעליו, אפילו בכוח! הפתיחה באה להראות כי בישראל אפילו המלך כפוף לחוקי התורה] 

נבות מסרב להצעה בנימוק כי הכרם הוא נחלת אבותיו [יש הטוענים כי השם נבות נגזר מ: נחלת אבות ] ועל פי חוקי התורה, הוא אינו רשאי להוציא את הכרם מידי משפחתו.

פס' 4 - 10: אחאב ואיזבל בארמון המלך. אחאב מגיע לביתו עצבני. הוא נזכר בסירובו של נבות, ונשכב על מיטתו, ופניו אל הקיר. איזבל, החשה במצב רוחו העגום, שואלת את אחאב לסיבת התנהגותו, והוא מספר לה על פגישתו עם נבות בכרם.

 

            השיחה בין אחאב לנבות                                    הדיווח של אחאב לאיזבל על שיחתו עם נבות

בקשה:    תנה לי את כרמך                                                       תנה לי את כרמך

נימוק:    כי הוא קרוב אצל ביתי                                                             ----------                       

הצעה 1: ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו                                     בכסף

הצעה 2: אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה                           או אם חפץ אתה, אתנה לך כרם תחתיו

תשובה: חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך                            לא אתן לך את כרמי

 

ההבדלים: 1) בספרו לאיזבל על השיחה עם נבות, משמיט אחאב את הנימוק שנתן לנבות. הרי מלך מזרחי אינו צריך לנמק מאומה לנתיניו. המלך הוא החוק, והוא עומד מעל לחוק. 2) אחאב מסתיר את העובדה כי הציע לנבות כרם טוב יותר . 3) אחאב מחליף את סדר ההצעות. איזבל מבינה אולי מה זה כסף, אבל אינה יכולה להבין את חשיבותו של הכרם. 4) מתשובתו של נבות משמיט אחאב שני עניינים: הוא לא מזכיר כי נבות מסרב לעסקה בגלל חוקי התורה, והוא משמיט גם את עניין "נחלת האבות" - שני עניינים שאין למלכה הנוכרייה כל נגיעה אליהם. הוא מציג את סירובו של נבות כהתעקשות מטופשת. 

פס' 7: איזבל לועגת בחריפות לבעלה, שלטענתה אינו מבין את מהות תפקידו, והיא מבטיחה לו את הכרם.

ההסכמה שבשתיקה: אחאב אינו מגיב להודעתה של איזבל. הוא אינו שואל כיצד היא תצליח, במקום שהוא נכשל, ואינו מנסה למנוע ממנה לפעול. בנוסף, הוא מאפשר לה להשתמש בחותם המלך. כל העובדות הללו הופכות את אחאב לשותף מלא באחריות לפשע שאיזבל עומדת לבצע, גם אם לא עמד אישית מאחורי העניין. 

אחד מן הלקחים המוסריים שאפשר, אם כן, ללמוד מן הסיפור הוא שהשליט אחראי לכל הנעשה בשמו.

המזימה של איזבל: איזבל מביימת משפט. היא מזמינה שני עדים (שעל מהימנותם אנו לומדים מעצם הכינוי "בני בלייעל") שיעידו כנגד נבות, כי קילל את ה' (בסיפורי המקרא, שלא כמו בחוק, נמנעים מן הצירוף אלוהים + קללה, ולכן העניין נכתב בלשון הפוכה "ברך נבות אלוהים ומלך"). היא גם קובעת מראש את העונש: מוות בסקילה. כדי שנבות לא יחוש במזימה, הוא נקרא לשבת בראש חבר השופטים. סעיף האישום של נבות נלקח משמות כ"ב 27. איזבל גם מכירה את חוק התורה הדורש לפחות שני עדים. המלכה כופפת את עצמה לחוק. הכל צריך להראות כהלכה. העוקץ במזימתה של איזבל נעוץ בחוק שהיה מקובל במזרח הקדום: אדם שהורשע בפשע נגד המלך, נחלתו ורכושו עברו ישירות לארמון, ולא ליורשיו!

פס' 11 - 13: משפט נבות, וגזר דינו. השופטים מבצעים בדייקנות את מזימתה של איזבל. נבות מוצא להורג. יש לשים לב כי השופטים יודעים בעצם מי עומד מאחורי העניין: "וישלחו אל איזבל לאמור: סוקל נבות ומת

פס 14 - 16: איזבל שולחת את אחאב לרשת את הכרם.

פס' 17 - 19: כניסתו של אליהו. הנביא נשלח על ידי ה' ל"כרם נבות" (אות לכך שה' אינו מכיר בבעלותו של אחאב על הכרם), לומר את משפט המחץ "הרצחת וגם ירשת"? הנביא מנבא לאחאב ולאיזבל עונש של מידה כנגד מידה: במקום שליקקו הכלבים את דם נבות הם יעשו זאת גם לאחאב. אליהו גם מנבא לאחאב כי מלוכתו תילקח ממנו, ומצאצאיו אחריו. לאיזבל מנבא אליהו מוות משפיל: הכלבים יאכלו את בשרה על חומות העיר יזרעאל.

פס' 27 - 29: לשמע הנבואה, אחאב חוזר בתשובה. הוא מתאבל, לובש שק וצם. ה' מקבל את תשובתו של אחאב, וקובע כי העונש על אחאב וביתו יגיע רק בימי אחזיה, בנו של אחאב.  

תורת הגמול המקראית: הפסוקים האחרונים מלמדים כי בימי אחאב, כמו בימי שלמה, תורת הגמול שהייתה שלטת היא "גמול קיבוצי לדורות". נהוג לבטאה בפתגם "אבות אכלו בוסר, ושיני הבנים תקהינה". הסופר אינו רואה כל פגם מוסרי בעובדה כי את העונש הכבד על חטאי אחאב ואיזבל ישא בנו של אחאב. ברבות השנים שונתה שיטת הגמול, והפכה להיות "גמול מיידי וישיר". [על כך נלמד בהרחבה בעתיד.]

 

בעמוד זה - סיפורי אליהו המקורות: מלכים א' ט"ז 23 33, י"ז, י"ח, י"ט, כ"א

 

אתר התנ"ך של המורה עמוס אוזר

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com