דברים, כ"א 15  17  חוק זה עוסק בגבר שלו שתי נשים. את האחת הוא אוהב, ואת השנייה  שונא. הבעיה היא שבכור בניו "ראשית אונו" הוא בן האישה השנואה דווקא. החוק אינו מאפשר לאב לקפח את בן השנואה, מכיוון שזכותו, לרשת נחלה כפולה, היא זכות משפטית, שכנראה איננה ניתנת להפרה, אלא אם כן חטא הבן הבכור כנגד אביו. [בספר דברי הימים א', ה' 1 - 3 מסביר הכתוב מדוע סולק ראובן מבכורתו, עקב כך ששכב

חוקי משפחה

הערה: על-פי חוזר מפמ"ר (תשס"ד מס' 3 ) כל הדף הזה הוצא לעת עתה מתוכנית הלימודים

 

כיבוד הורים

המקורות: שמות כ' 11 (דברים ה' 16), כ"א 15, 17, ויקרא י"ט 3 , דברים כ"א 18 21, 

משלי כ"ג 22, כ"ח 21

חוקי חמורבי 192, 195

 

כאמור, עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים, בשמות, כ' ובדברים ה'. ראינו גרסה שלישית של עשרת הדיברות בויקרא, י"ט. בכל המקורות הנ"ל קיימת הדרישה לכיבוד הורים:

 

 שמות, כ' 11 

כבד את אביך ואת אמך

למען יאריכון ימיך

על האדמה אשר 

ה' אלוהיך נותן לך.

 דברים, ה' 16 

כבד את אביך ואת אמך

כאשר ציוך ה' אלוהיך

למען יאריכון ימיך  ולמען ייטב לך

 על האדמה אשר

ה' אלוהיך נותן לך.

 ויקרא, י"ט 3

איש אמו ואביו תיראו

 

 

 

            

חשוב להזכיר, זהו הדיבר היחיד שלמקיים אותו מובטח גמול חיובי. אמנם בשתי הגרסאות של עשרת הדיברות הפנייה היא בגוף שני יחיד, אבל כבר חז"ל קבעו במדרשיהם כי מדובר הן בבן והן בבת. לדוגמא, אמנם בויקרא, י"ט 3 נאמר: "איש", בזכר, אבל מיד לאחר מכן נאמר: "תיראו", ברבים, ומכאן שהציווי הוא לשני המינים. חז"ל ראו במצוות כיבוד הורים כלל חשוב ביותר, והם מדגישים זאת בהלכות רבות, במדרשים ובאגדות. ראוי עוד לציין כי בויקרא י"ט מצוות כיבוד ההורים היא המצווה הראשונה, לאחר שעם ישראל נדרש להיות קדוש. במקור זה אין גמול,  או עונש, והאם נזכרת לפני האב, וגם על כך כבר עמדו חז"ל בהרחבה. 

ספר משלי, הנמנה על הז'אנר (סוגה)  של ספרות החכמה, נותן למעיין בו עצות טובות לשיפור דרך חייו, וזאת בעזרת אוסף פתגמים ומשלים. גם כאן מופיע הרעיון שכיבוד ההורים מועיל לבנים. הבן השומע בקול הוריו נקרא חכם, או צדיק, והוריו ישבעו ממנו נחת. לדוגמא:

"בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (י' 1)  "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו" (כ"ג 24)  

 

העונש למי שאינו מכבד את הוריו

על-פי הדיבר החמישי מי שיכבד את הוריו, יאריכו ימיו, ומכאן ברור גם מה יקרה למי שלא יעשה כן. בשמות, כ"א אנו מוצאים שני חוקים העוסקים בבן שפוגע בכבוד הוריו:

"ומכה אביב ואמו מות יומת"  (כ"א 15)  ובהמשך: "ומקלל אביו ואמו מות יומת"  (כ"א 17)

אנו רואים שהמחוקק רואה בכבוד ההורים ערך עליון, והפוגע בהם, דינו מוות! כמובן שגם כאן הכוונה היא הן לבן והן לבת.

הערה: בשני החוקים הנ"ל האות ו' במילה "ואמו" איננה ו' החיבור הרגילה. זהו שימוש מיוחד באות ו' והיא נקראת "ו' הברירה": כוונת המחוקק היא שלא חשוב במי הפגיעה, באב או באם, ואין צורך שהבן יכה (או יקלל) את שניהם כדי להיענש. בימינו היינו כותבים זאת כך: "מקלל אביו/אמו מות יומת".

חוקי חמורבי

גם בחוקי חמורבי (ראה מבוא) ניתן למצוא התייחסות למקרים שהוזכרו בספר שמות:

"בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195)

כאן ההתייחסות היא רק לפגיעה באב, העונש חמור פחות מאשר במקרא, בשיטה של "עין תחת עין".

"אם הבן [המאומץ] של קדש, או הבן המאומץ של קדשה, אמר לאביו מאמצו, או לאמו מאמצתו: 'אתה אינך אבי', 'את אינך אמי', את לשונו יכרתו" (סעיף 192)

קדש/ה על-פי הפירוש המקובל: מי שעוסק בזנות פולחנית, תופעה שהייתה נהוגה במזרח הקדום. כאן יש התייחסות הן לאב והן לאם, וגם כאן העונש פחות חמור מאשר במקרא, ובאותה שיטת ענישה.

בן סורר ומורה

על-פי חוק זה, המופיע בדברים, כ"א 18 21, עונשו של בן הממרה את פי הוריו הוא מוות! כבר חז"ל עמדו על חומרתו היתרה של החוק וקבעו כי "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא, רק משל היה" והטילו על השופטים מגבלות רבות לפני ביצוע פסק הדין, כמו למשל ששני ההורים צריכים להתרות ולהעניש את הבן, שניהם צריכים לפנות יחדיו לשופטים, והם אלה שצריכים להביא את הבן לשער העיר וכו'.

ההנמקה לחוק חמור זה היא כפולה: "ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו"  החוק נועד כדי לשרש את ההתנהגות הזו מעם ישראל, והוא כמובן בא להרתיע כל בן שחושב להמרות את פי הוריו.

 

ירושה ובכורה

 המקורות: במדבר כ"ז 1 11, ל"ו, דברים כ"א 15 17, בראשית כ"ה 29 31, מ"ח 12 22

              אשור, לוח ב' 1

 

ירושת הבכור  מבחינים בשני סוגי בכור. האחד הוא הבן הראשון שנולד לאם, והוא נקרא "פטר רחם". השני הוא הבן הראשון שנולד לאב, והוא נקרא "ראשית אונו". מכיוון שבתקופת המקרא יכול היה גבר להיות נשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת, הרי כשמדובר בירושה, מדובר בבכור האב. על-פי חוקי המקרא, וגם בכמה מחוקי המזרח הקדום, הבן הבכור יורש כפליים מכל אחד משאר הבנים [לדוגמא: אם האב הוריש 1000שקל לשלושה בנים, הבכור יקבל 500 שקל, וכל אחד מהבנים הנותרים יקבל 250 שקל בלבד]. יש הטוענים כי מדובר רק במקרה של ירושת הנחלה, ואילו במקרה של ירושת כסף, רכוש, תפקיד וכו' מקבל הבכור כמו יתר אחיו.

דברים, כ"א 15 17  חוק זה עוסק בגבר שלו שתי נשים. את האחת הוא אוהב, ואת השנייה שונא. הבעיה היא שבכור בניו "ראשית אונו" הוא בן האישה השנואה דווקא. החוק אינו מאפשר לאב לקפח את בן השנואה, מכיוון שזכותו, לרשת נחלה כפולה, היא זכות משפטית, שכנראה איננה ניתנת להפרה, אלא אם כן חטא הבן הבכור כנגד אביו. [בספר דברי הימים א', ה' 1 - 3 מסביר הכתוב מדוע סולק ראובן מבכורתו, עקב כך ששכב עם פילגש אביו, ומדוע זכה דווקא יוסף, בכור האישה האהובה, בירושה כפולה: שני בניו, אפרים ומנשה זכו בנחלה] על-כן האב חייב "להכיר" בבנו בכורו, ולתת לו נחלה כפולה.         

חוקי אשור  בחוקי אשור התיכונה (עיר הנמצאת בעיראק של ימינו), לוח ב' 1 נאמר:

   "אחים כי יחלוקו את אחוזת אביהם [.....] הבן הבכור יבחר וייקח שני חלקים בחלקו, ואחרי כן אחיו, אחד אחר השני יבחרו ואת שלהם ייקחו. [.....] הבכור בבנים ייקח חלק אחד על בחירתו, וחלק השני יקבל, כפי שיעלה בגורל אשר יפיל עם יתר אחיו"

על-פי החוק האשורי הבכור ייבחר לו, ללא הגרלה, את החלק הנוסף והמיוחד המגיע לו, ואילו את החלק הרגיל שהוא יורש, כמו יתר אחיו, הוא יקבל לאחר הגרלה שתיערך בין האחים.

סיפורי בראשית על רקע החוק בדברים והחוק האשורי, המלמדים על הנוהג המשפטי הקדום, ניתן אולי להבין  טוב יותר חלק מסיפורי ספר בראשית.

שרה מסרבת לתת לישמעאל, בן אמתה הגר, חלק בירושה, למרות שהוא בעצם "ראשית אונו" של אברהם ודורשת לגרשו: ".... גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק" (בראשית, כ"א 10). 

יעקב, שנולד שני לתאומו עשו, קונה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים. (בראשית, כ"ה 29 34). יעקב מנצל את עייפותו ואת רעבונו של עשו (וכמובן, גם את טיפשותו, כי הרי זה בדיוק מה שרוצה המספר להציג), וקונה ממנו את הזכות המשפטית של הבכורה, זכות המקנה לו יתרונות כלכליים. בהמשך, בפרק כ"ז, מנצלים יעקב ואמו, רבקה, את עיוורונו של יצחק, ויעקב "גונב" גם את הברכה המיועדת לאח הבכור. שני המעשים הנ"ל הביאו את עשו לנסות ולנקום ביעקב, וזה ברח לארם, שם שהה 20 שנה.

ראובן הוא אמנם "ראשית אונו" של יעקב, אבל לא רק שהורד מבכורתו לצורך חלוקת הנחלה (ראה לעיל), אלא מסיפורי יוסף מסתבר שיהודה הולך ודוחק את רגלי ראובן גם מבכורתו החברתית, והוא מתייצב בראש האחים אל מול יוסף, בטרם התוודעו מחדש איש אל אחיו.

יעקב מברך את נכדיו, בני יוסף, אפרים ומנשה, אך מתעלם מבכורתו של מנשה ולמרות ערעורו של יוסף הוא מברך את אפרים בברכת הבכור (מ"ח 13 20). טענת חוקרי המקרא היא שברכה זו משקפת את העובדה שבתקופת ההתנחלות והמלוכה שבט אפרים היה החזק שבשבטי הצפון.     

 ירושת התפקיד זהו סוג נוסף של ירושה. בעם ישראל עברה הכהונה בירושה מאב לבנו. שושלת הכהונה של אהרון עוברת לבניו אלעזר ואיתמר, זאת לאחר מותם הפתאומי של בניו הגדולים יותר נדב ואביה. ירושת המלוכה עברה בישראל מאב לבן הבכור, כמו במרבית המשטרים המלוכניים (עד ימינו!). כך אנו מוצאים מלכים שעלו לשלטון בגיל שבע (יואש, מלכים ב' י"ב 1), שמונה (יאשיהו, שם כ"ב 1) ועוד. כאשר המלוכה לא הועברה על-פי סדר הבכורה (שלמה, יהואחז ועוד) נדרשה התערבות חיצונית של נביא, או גוף משפטי, כמו "עם הארץ" במקרה המלכתו של יהואחז (מלכים ב', כ"ג 30).                      

ירושת הבנות על-פי הנוהג ששרר בעם ישראל בנות לא היו יורשות נחלה עם אחיהן. זאת ניתן ללמוד מן הסיפור על בנות צלופחד (במדבר, כ"ז 1 11, ל"ו). לצלופחד היו חמש בנות ואף לא בן אחד. הן באות למשה בטענה כי כאשר יחולקו הנחלות, עם הכניסה לארץ, לא יישאר זכר לשם אביהן, מכיוון שנחלתו תעבור לבני משפחתו, ולא לבנותיו. משה מקבל מ-ה' אישור שהבנות צודקות ואגב כך נקבע סדר ההורשה בישראל לדורות. בהמשך הסיפור (במדבר ל"ו) על הבנות נאסר להינשא לגברים שלא מבני שבטן, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר, בניגוד לחלוקה האלוהית של הנחלות לשבטים.

 

בעמוד זה - חוקי משפחה

אתר התנ"ך של המורה עמוס אוזר

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com

 

תנ"ך לבגרות על פי התכנית החדשה