נעמן, שר צבא מלך ארם חולה בצרעת. נערה ישראלית מספרת לו כי הנביא אלישע יכול לרפאו. נעמן הולך לאלישע, וזה מרפא אותו, ללא תמורה, בטקס מאגי במימי הירדן. גיחזי, משרתו של אלישע, רודף אחרי נעמן ומבקש ממנו שכר במרמה. אלישע מתרגז על משרתו ומעביר אליו את הצרעת. מטרת הסיפור היא להפיץ

מלכים ב' - סיפורי אלישע

המקורות: מלכים ב', ב' 1 22, ה'

 

מלכים ב', ב' 1 22

בפרק זה מסתיים סיפורו של אליהו הנביא. תם ולא נשלם מכיוון שעל-פי המתואר בפרק אליהו לא מת, אלא עלה בסערה השמיימה [האדם השני בתנ"ך שלא מת הוא חנוך, שעליו מספר ספר בראשית "כי לקח אותו אלוהים" (ה' 24) זו גם הסיבה שהמסורת היהודית משתמשת באליהו פעמים רבות, כמו למשל לפתרון בעיות בתלמוד, לשתות יין בליל הסדר, להשכין שלום בית וכו']. לפני הסתלקותו מעביר אליהו את תפקידו לאלישע, כפי שצווה בהר חורב (מלכים י"ט). אלישע מתחיל מיד בפעולות המוכיחות כי רוחו של אליהו אכן עברה אליו, הוא מבקע את מימי הירדן ומרפא את המים של  העיר יריחו. הפרק מסתיים בסיפור נורא, ועל כך בהמשך.

פס' 1 11 המצג בפסוק הראשון מפיג מראש את המתח, ומכין אותנו לבאות: אליהו עומד לעלות בסערה השמיימה. סיפור עלייתו של אליהו לשמיים בנוי בתבנית מקראית אופיינית של "שלושה וארבעה": שלוש פעמים חוזר הסיפור על עצמו, והמפנה חל בפעם הרביעית. שלוש פעמים מבקש אליהו מאלישע שלא יבוא איתו למקום שאליו הוא הולך. שלוש פעמים מפגין אלישע את נאמנותו המוחלטת למורו ורבו, מסרב לעזוב את אליהו ונצמד אליו. בכל מקום קבוצה של בני נביאים מבשרת לאלישע כי "היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך" ואלישע דורש מהם להשתתק.       בסופו של דבר אליהו ואלישע מגיעים אל הירדן, וחמישים בני נביאים, שתפקידם להעיד על אשר ארע, עומדים מרחוק. אליהו לוקח את אדרתו, מקפל אותה ומכה במים, והנהר נחצה לשניים, כדי לאפשר לאליהו ואלישע לעבור.

 

גם בסיפור זה, כמו גם בסיפורים אחרים (ראה במיוחד מלכים א' י"ט), יש דמיון רב בין מעשי אליהו ומשה. בהמשך הפרק, גופתו של אליהו לא נמצאת, גם זאת בדומה למשה, שאיש לא יודע את מקום קבורתו!

אליהו מציע לאלישע לבקש ממנו בקשה אחרונה בטרם ייעלם. בקשתו של אלישע: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" גרמה כאבי ראש רבים לפרשנים. קשה לחשוב שאלישע היה מעז לבקש מאליהו שייתן לו רוח נבואית הגדולה פי שנים משלו. אחד הפירושים המקובלים הוא שאלישע מבקש, כבכיר שבין תלמידי אליהו, לקבל רוח נבואית הגדולה פי שנים מהרוח שיירש כל תלמיד אחר, כדין ירושת הבכור. פירוש אחר מסתמך על פסוק בספר זכריה, שם הביטוי "פי שנים" פירושו דווקא שני שליש. בכל מקרה, אליהו אומר לאלישע כי בקשתו קשה, כי הרי היא תלויה ברצון אלוהים. הוא נותן לו סימן: אם אלישע יראה את היעלמותו של אליהו, אות הוא כי בקשתו התמלאה.

עוד הם מהלכים בדרך ורכב אש וסוסי אש לקחו את אליהו לשמים.

 

פס' 12 18 אלישע תופס את מקומו של אליהו. הוא מתאבל וזועק "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו". גם לביטוי הזה פירושים רבים מספור. יתכן ואלישע מושפע מרכב האש שראה קודם לכן, ומשתמש בו כדי לדמות את אליהו כמגן לעם ישראל כפי שמרכבות ופרשים מגינים על העם. (גם על אלישע נאמר ביטוי זה לאחר מותו).  אלישע קורע את מעילו לאות אבל, למרות שאליהו לא מת, אך מיד מתעשת. הוא מוצא את אדרתו של אליהו ומשתמש בה כדי לחצות את מימי הירדן, כשם שעשה אליהו קודם לכן. בני הנביאים שצפו במחזה מרחוק מבינים מיד כי "נחה רוח אליהו על אלישע" ורואים בו מעתה את מנהיגם. הם מבקשים מאלישע רשות ללכת לחפש את אליהו, שמא נעלם כפי שהוא רגיל להיעלם. אלישע מסרב בתחילה, אך לבסוף נעתר. [מעניין לציין שבפסוק 5 ידעו בני הנביאים כי אליהו עתיד להסתלק היום, ואם כך מדוע הציעו לחפשו?]       

פס' 19 22 לאחר נס הבקעת הירדן מתחיל אלישע בסדרה ארוכה של ניסים, המתוארת בפרקים הבאים. בפסוקים הללו מסופר כי המים של העיר יריחו גרמו למקרי מוות רבים. אלישע עורך טקס מאגי, ובאמצעות צלוחית חדשה של מלח ותפילה ל-ה' הוא מרפא את מימי העיר.

 

משהו אישי: שלושה הפסוקים הבאים (23 25) הוצאו מתוכנית הלימודים, אך לא אוכל שלא להתייחס אליהם. מדובר כאן, לעניות דעתי, באחד הסיפורים הנוראיים ביותר בתנ"ך כולו! אלישע הולך בדרך מיריחו לבית-אל, לאחר שהוכיח קבל עם ועדה כי הוא יורשו וממשיכו של אליהו. הכתוב מספר כי "נערים קטנים"  התקלסו באלישע, כלומר לעגו לו באומרם: "עלה קרח, עלה קרח". משמעות הביטוי לא ברורה. נראה שהילדים לועגים לצורתו החיצונית של אלישע. תגובתו של הנביא: "ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים"   לעניות דעתי, מעשהו זה של אלישע לא עולה בקנה אחד עם תפקידו כנביא. הריגת הילדים היא מעשה נורא!

 

כבר חז"ל לא הרגישו בנוח עם מעשהו זה של הנביא. התלמוד הבבלי (מסכת סוטה, דף מ"ו, עמוד א') מביא מחלוקת בין שני אמוראים על הסיפור:

  "רב ושמואל: חד (אחד) אמר 'נס', וחד (ואחד) אמר 'נס בתוך נס'

    מאן דאמר (מי שאמר) 'נס' יער הווה, דובים לא הוו. (יער היה, דובים לא היו)

    מאן דאמר (מי שאמר) 'נס בתוך נס' לא יער הווה ולא דובים הוו. (לא יער היה ולא דובים היו)

כלומר, שניים מחשובי האמוראים (חכמי התלמוד) בבבל מכחישים את עצם הסיפור, ומשתמשים בביטוי שהפך לשגור עד עצם היום הזה : "לא דובים ולא יער", ביטוי המשמש להכחשה מכל וכל.

באותו דף תלמודי נעשה ניסיון נוסף להצדיק את מעשהו של אלישע. זהו רעיון פחות נועז, שאינו מבטל את הסיפור מעיקרו, אלא מתרץ את מעשהו של אלישע במחלה מסתורית כלשהי:

"שלושה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגיחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו"

מה שכל כך מקומם אותי זו העובדה שלא בהמשך הפרק, ולא בשום מקום אחר בספר התנ"ך ישנה ביקורת, או אפילו בדל של התייחסות כלשהי למעשה הרצח הנורא הזה, של מי שנחשב להיות נביא ה'. גם אם אכן הסיפור הזה לא היה ולא נברא, כפי שאני באמת מקווה, הרי עצם הבאתו כאן, ללא כל התייחסות אלוהית, או אחרת, אומרת דרשני!

 

פרק ה'

נעמן, שר צבא מלך ארם חולה בצרעת. נערה ישראלית מספרת לו כי הנביא אלישע יכול לרפאו. נעמן הולך לאלישע, וזה מרפא אותו, ללא תמורה, בטקס מאגי במימי הירדן. גיחזי, משרתו של אלישע, רודף אחרי נעמן ומבקש ממנו שכר במרמה. אלישע מתרגז על משרתו ומעביר אליו את הצרעת. מטרת הסיפור היא להפיץ בעולם כולו את האמונה ב-ה'. פס' 1 2 המצג הולך ומונה את המשתתפים  בסיפור: מלך ארם, נעמן שר צבאו ונערה ישראלית. מפתיחת  הסיפור "ונעמן" ברור כי נעמן הוא גיבורו הראשי, ומאזכור מחלת הצרעת שלו עלינו ללמוד כי בכך יעסוק הספור. מהמשפט: "כי בו נתן ה' תשועה לארם" אנו למדים כי ה' הוא אוניברסלי, והוא מנהל את ההיסטוריה העולמית.

 

פס' 3 7 בניגוד לנעמן, המתואר כ"איש גדול" השבויה הישראלית נקראת "נערה קטנה". יש כאן מעין לעג סמוי לנעמן הנוכרי. מה שהוא הגדול אינו יודע, יודעת נערה ישראלית קטנה: בישראל יש נביא היכול לרפא את צרעתו. הנערה היא גבורה משנית. תפקידה לקדם את העלילה ולהאיר את נעמן באור מגוחך. נעמן מקבל את דברי הנערה. הוא פונה למלכו ומקבל ממנו רשות לצאת לישראל. מלך ארם שולח "ספר" כלומר איגרת, למלך ישראל, וכמו כן זהב ומתנות רבות, ובלשון תקיפה דורש ממנו לרפא את נעמן. יש לשים לב שהאיגרת נשלחת למלך ישראל, ולא לאלישע, אולי מכיוון שלא לכבוד המלך הארמי להתעסק עם נביא הנמנה על "פשוטי העם". לאחר שמלך ישראל קורא את האיגרת הוא קורע את בגדיו. הוא יודע שהוא איננו אלוהים, ואין בכוחותיו לרפא את נעמן, ואין זאת אלא שמלך ארם מחפש תואנה להתקיף אותו "כי מתאנה הוא לי".

 

פס' 8 - 14 בניגוד לחרדה שאחזה במלך ישראל, מפגין אלישע בטחון מוחלט. הוא מבקש להביא אליו את נעמן. זה מגלה יוהרה רבה, מגיע לביתו של אלישע "בסוסו וברכבו" ומצפה שאלישע יגלה כלפיו כבוד ויצא אליו. אלישע לא מתרגש מנעמן ושולח אליו שליח, המסביר לו כי על מנת להירפא עליו לטבול שבע פעמים במימי הירדן. נעמן מתרגז מאד על אלישע, וזאת מכמה סיבות: ראשית, בגלל שלא יצא לקראתו ולא חלק לו כבוד. שנית, נעמן ציפה כי אלישע יצא וייגע במקום הפצע, תוך הכרזת שם ה', והפצע יירפא מיד. שלישית, נעמן משוכנע שמימי נהרות ארם טובים בהרבה ממימי הירדן, ולמה לו לטבול בירדן דווקא? עבדי נעמן, שגם הם דמויות משנה המקדמות את העלילה ומאירות את הגיבור באור מגוחך,  משכנעים את נעמן לעשות כדברי הנביא: הרי לו היה אומר לך לעשות דבר גדול   היית עושה, על אחת כמה וכמה שהוא מבקש ממך לעשות דבר של מה בכך. נעמן נעתר להפצרות עבדיו (שוב, העבד חכם מהאדון!), טובל בירדן שבע פעמים ונרפא לחלוטין: "ובשרו כבשר נער קטן, ויטהר".

 

פס' 15 19 נעמן חוזר עם כל הפמליה שלו לאלישע. הוא מבין כי ריפויו הוא מעשה ידי אלוהים. הוא מכריז על אמונתו ב-ה' , שאין כמוהו בכל הארץ. נעמן מציע לאלישע מתנות, אבל אלישע מסרב בכל תוקף לקחתן. הוא רוצה שנעמן יישאר באמונתו כי ריפויו הוא מעשה אלוהי, ולא מעשה מאגי כלשהו של הנביא עצמו, שנעשה כדי להרוויח ממנו כסף. נעמן מבין כי אלישע נחוש בדעתו שלא לקבל מתנות ועל כן הוא מבקש מממנו שתי בקשות: האחת, רשות לקחת על שתי פרדות אדמה מאדמת ארץ ישראל, כדי לבנות באמצעותה מזבח בארם, על מנת להקריב קורבנות אך ורק ל-ה'. השנייה , נעמן מבקש מאלישע לסלוח לו מראש על כך שכאשר ילך עם מלך ארם למקדשו של האל רימון, הוא יצטרך להשתחוות לאל זה, למרות שהוא כבר לא מאמין בו, זאת כדי לא לפגוע במלך. אלישע לא משיב ישירות לבקשותיו של נעמן, אלא אומר לו "לך לשלום". יש פרשנים הרואים בכך הסכמה שבשתיקה. הפרשנים המסורתיים נוטים לפרש את דברי אלישע כמבטאים סירוב לבקשותיו של נעמן, בגלל סיבות הלכתיות, ולא ארחיב על כך.   

 

פס' 20 27 כאשר גיחזי, משרתו של אלישע , מבין כי אלישע רפא את נעמן ללא תמורה, נעורה בו תאוות בצע. הוא רודף אחרי נעמן, בתקווה לקבל ממנו חלק מהמתנות שייעד לאלישע. נעמן חולק כבוד לגיחזי, משתחווה לו ומברכו לשלום. גיחזי משקר וטוען שנשלח על ידי אלישע לקחת ככר כסף ושתי חליפות בגדים עבור שני בני נביאים עניים. גיחזי מעניק לו שתי ככרות כסף ושתי חליפות בגדים, ושולח את עבדיו לעזור לגיחזי לשאת את המשא. כאשר גיחזי מתקרב לעירו הוא מחביא את שללו באחד הבתים. אלישע שואל את גיחזי שאלה רטורית: "מאין גיחזי", אבל גיחזי לא מקבל על עצמו אחריות על מעשהו ומשקר לאדונו. אלישע, אשר ראה בעיני רוחו את מה שקרה בין גיחזי לנעמן, מעניש את גיחזי בעונש של "מידה כנגד מידה" ומעביר אליו, ולבניו אחריו את צרעת נעמן. חומרת העונש מוסברת בכך שגיחזי פגע הן בשמו של ה' והן בשמו של אלישע. הוא נשבע בשם ה' (פס' 20), משקר לנעמן בשם אלישע, ועלול היה להפריע לנביא במשימתו להפוך את האמונה ב-ה' לאוניברסלית.

 

בעמוד זה - מלכים ב' - סיפורי אלישע המקורות: מלכים ב', ב' 1 22, ה'  מלכים ב', ב' 1 22

  

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com