איסור על לקיחת רבית  החברה הישראלית בימי המקרא הייתה חברה חקלאית, המבוססת על תנובת השדה וגידול צאן ובקר. ארץ ישראל שוכנת על "ספר המדבר": חלקה הצפוני גשום, בדרך כלל, והדרומי  צחיח ומדברי. החקלאי הקדום היה תלוי בגשם למחייתו. שנת בצורת הייתה גורמת לרעב ולהפסדים כלכליים

הגנה וסעד לחלשים

 

גר, יתום ואלמנה

המקורות: שמות כ"ב 20 23, דברים י"ד 28 29, ט"ז 9 14, כ"ד 17 22,  רות ב'.

 

גר, יתום ואלמנה לעניות דעתי, כל חברה אנושית נמדדת בהתייחסותה לחלשים שבה. בחברה שאין התייחסות לחלשים, כשהחזק "טורף" את החלש, ניתן לומר כי חוק הג'ונגל שולט בה.

ישנן סיבות רבות לכך שספר התנ"ך תורגם לכל שפה אפשרית והוא נפוץ על-פני כל כדור הארץ. אחת מהן היא ההתייחסות של המחוקק התנכי, ובעקבותיו נביאי ישראל (יש חוקרים הטוענים כי הסדר הכרונולוגי הוא הפוך!) לשכבות החלשות. בפניות רבות מספור נדרש בעל הרכוש, או מי שיש לו רכוש מעבר לצורך הקיומי שלו ושל משפחתו, לעזור למי שאין לו פת לחם לאכול, או בגד ללבוש. הפנייה היא בדרך כלל אל המצפון והיא מנומקת כדרישה דתית ("אני ה'"), בנימוק היסטורי ("כי גרים הייתם בארץ מצרים"), בנימוק מתחום תורת הגמול ("למען יברכך..." כלומר: כדאי לך), ולפעמים בנימוק חברתי-סוציאלי ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך").

לציון השכבות החלשות משתמש המקרא בצרוף "אלמנה" ו"יתום" (כ -  20 פעם). פעמים רבות מופיע גם הצרוף המשולש: "גר יתום ואלמנה". מדוע דווקא הם מייצגים את החלשים בחברה?

 

גר שלא כמו היום, שהגר הוא מי שהמיר את דתו ונעשה יהודי, הרי הגר התנכי הוא מי שבא לגור בקרב תושבי הארץ לתקופה ארוכה. התנ"ך, לכל אורכו מתייחס לגר ביחס מיוחד, לא כמו אל הנוכרי, שהוא זר גמור ואין לחברה הישראלית כל מחויבות כלפיו [ניתן בהחלט להשוות את הגרים בתקופת התנ"ך לפועלים הזרים בימינו אנו, על כל המשתמע מכך]. הגר, שלא הייתה לו אפשרות לקנות לעצמו נחלה, היה מוצא בדרך כלל את פרנסתו בעבודה חקלאית אצל בעלי הנחלות. הוא היה חסר בסיס כלכלי איתן, ומאחוריו גם לא עמדה להגנתו המשפחה המורחבת, ולכן נחשב לחוליה חלשה בחברה.

 

היתום גם כאן, שלא כמו בימינו, מדובר ביתום מאב. מכיוון שהנשים היו יושבות בית, לא עבדו בשדות ולא היו מצויות בהלכות משא ומתן, נחשב היתום כמי שאין מי שידאג לפרנסתו ולצרכיו.  

האלמנה בנוסף לאמור לעיל, על-פי חוקי המקרא האישה אינה יורשת את נכסי בעלה. הנכסים הללו עוברים לבני האב (לא בהכרח בניה הביולוגיים), ועליהם מוטלת החובה לדאוג לאלמנה, והיא תלויה ברצונם הטוב.

הלוי כתוצאה מן הרפורמה של יאשיהו נותרו הלויים חסרי יכולת להתפרנס: מלכתחילה לא הייתה להם נחלה, ועתה, עם סגירת כל המקדשים המקומיים הם נשארו חסרי כל. על כן החל מתקופת המלך יאשיהו ואילך, נמצא גם את הלוי כמי שיש לדאוג לו, והוא "מצטרף", שלא בטובתו, לשכבות החלשות.

 

מקורות תנכיים רבים עוסקים בדאגה לגר, ליתום, לאלמנה וללוי. נביא חלק קטן מאד מהם:

"משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, כ"ד 22)

"וכי יגור גר בארצכם, לא תונו אותו.כאזרח מכם יהיה לכם הגר ... ואהבת לו כמוך.." (שם, י"ט 33)

"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך... והנחת בשעריך. ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה...ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוהיך (דברים, י"ד 28 29).

כאמור את הדרישה לדאוג לחלשים מוצאים גם אצל הנביאים:

"אם היטיב תיטיבו את דרככם...גר יתום ואלמנה לא תעשקו..ושכנתי אתכם במקום הזה (ירמיהו, ז')

וגם על דרך השלילה:

"שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו, א' 23)

 

מתנות עניים אחת הדרכים שבהן ניתן לעזור לעניים ולרעבים היא על ידי מענקים של מזון, הישר מן השדה והמטע. יש כאן גם היבט חינוכי: בכל המקרים שלהלן העני נדרש לצאת מביתו ולהשתדל ולעמול בעבור האוכל שהוא מקבל ללא כסף. בין מתנות העניים הנזכרות:

לקט החקלאי מתבקש להשאיר במקומן את השבלים הבודדות הנופלות לארץ במהלך הקציר. הנצרכים יוכלו לבוא וללקט את השבלים מן השדה [פרק שלם המתאר את הווי הקוצרים והמלקטות: רות, ב']

שכחה אלומות בודדות שנשכחו בשדה, לאחר איסוף התבואה אל הגורן.

פאה יש להשאיר את פינת השדה בלתי קצורה. המחוקק איננו מציין כמה פינות להשאיר, מה גודל הפינה וכו'. [חז"ל קובעים "אין פוחתין לפאה משישים", כלומר יש להשאיר אחד חלקי ששים מהיבול]

עוללות אותם אשכולות שלא היו בשלים בעת הבציר.

פרט הענבים הבודדים שנשרו מן האשכולות במהלך הבציר.

פארה אסור למסוק את הזיתים בצמרות העצים.

תקנה נוספת שבאה לעזור לחלשים היא "מעשר עני". פעם בשלוש שנים יש לקחת עשירית מן היבולים בשדה ובמטע ולהשאיר אותם בשער העיר לנזקקים. התנ"ך אינו מפרט, אך כנראה שהיה מנגנון מקומי שדאג לחלוקת המעשר בין הנצרכים לו.

 

"שמחת החג" דרך נוספת לדאוג לשכבות המצוקה היא באמצעות הדרישה לשתף אותם בשמחת החגים:  

כבר ביציאת מצרים מזמינים משה ואהרון את הגרים לעבור ברית מילה ולהשתתף עמם בסדר הפסח:

"וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה', המול לו כל זכר....והיה כאזרח הארץ.." (שמות י"ב 47 49).

ספר דברים דורש לשתף את החלשים בכל אחד ואחד משלושת הרגלים: 

"ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (דברים, ט"ז 11).

 

הלוואות לנזקקים

 המקורות: שמות כ"ב 24 26, מלכים ב', ד' 1 7

              חמורבי 241

 

איסור על לקיחת רבית  החברה הישראלית בימי המקרא הייתה חברה חקלאית, המבוססת על תנובת השדה וגידול צאן ובקר. ארץ ישראל שוכנת על "ספר המדבר": חלקה הצפוני גשום, בדרך כלל, והדרומי צחיח ומדברי. החקלאי הקדום היה תלוי בגשם למחייתו. שנת בצורת הייתה גורמת לרעב ולהפסדים כלכליים מרובים. בנוסף, לחקלאי הוצאות מרובות עד שהוא רואה הכנסה מיבוליו. לכן נאלצו רבים מן החקלאים הפשוטים לקחת הלוואות בכדי לממן את הפער שבין העיבוד החקלאי לבין מכירת היבול. המקרא מבחין בין הלוואה לצרכי מחייה, לבין הלוואה מסחרית. המקרא עוסק אך ורק בהלוואות מהסוג ראשון:

"אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב 24) מן הפסוק מובן שמדובר במי ששייך לעם ישראל ("עמי"). מן הביטוי "את העני עמך" ניתן ללמוד כי מדובר בהלוואה לצרכי מחייה. הדרישה מן המלווה היא כפולה: ראשית, לא להתנהג כנושה, כלומר לא להפעיל אמצעי לחץ על הלווה להחזרת ההלוואה, ושנית, נאסר על המלווה לקחת רבית. חוק דומה מופיע בשני מקורות נוספים: גם בויקרא, כ"ה 35 37 נאמר כי מדובר בהלוואה לעני מעם ישראל, אך כאן מרחיב החוק ודורש שגם הגר והתושב יוכלו ליהנות מהלוואות ללא רבית. בדברים, כ"ג 20 21 מורחבת תכולת החוק עוד יותר: מדובר בכל סוג של הלוואה, לא רק כסף, אבל לעומת הנאמר בויקרא, כאן מאפשר החוק לקחת רבית ממי שאיננו יהודי: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". כלומר ההלוואה ל"אחיך" היא חובה חברתית, ואילו הנכרי איננו מקיים את חוקי התורה, ואין חובה מוסרית לעזור לו.

 

התורה אוסרת כאמור לקחת רבית מאדם מישראל, אבל מותר למלווה לקחת עירבון (משכון, פיקדון) כדי להבטיח שהלווה יפרע את הלוואתו. החוק מגביל את סוג העירבון. לדוגמא אסור לקחת אבני ריחיים כעירבון, שמא החקלאי הלווה יזדקק להם לטחינת מזונו (דברים, כ"ד 6). לעתים הלווה כה עני עד שהוא נאלץ לתת כעירבון את הבגד שהוא לובש. החוק דורש מהמלווה להחזיר ללווה את הבגד עם בוא הערב, כדי שלא יסבול מקור (שמות, כ"ב 25 26). חוק דומה מופיע בדברים, כ"ד 10 13, שם גם נאסר על המלווה להיכנס לבית הלווה לקחת את העירבון, על מנת שלא לבזותו בפני משפחתו.

 

לא פעם נבצר מהלווים להחזיר את ההלוואה. דוד מכנס סביבו אנשים מרי נפש שלא יכלו להשיב את חובם (שמואל א', כ"ב). אל הנביא אלישע פונה אישה אלמנה בטענה מרה שבעלה מת בטרם השיב את חובו, ועתה הנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים (מלכים ב', ד' 1 7). אלישע עושה נס, כלי האישה מתמלאים בשמן, וממכירת השמן מצליחה האישה לפרוע את חובה. סיפור דומה נמצא בנחמיה, ה' 1 5. עניי העם מתלוננים בפני נחמיה כי כעירבון נתנו את שדותיהם, ועכשיו משאין בידם לשלם, יילקחו בניהם ובנותיהם לעבדות. נחמיה פותר את העניין על-ידי כריתת אמנה חברתית בין עשירי העם לעניים.

 

חוק חמורבי 241 "כי יחבל איש שור כעירבון, שלישית המנה כסף ישלם" אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה, הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו, ומכאן שלא יוכל לשלם את חובו. במקרה כזה קונסים את המלווה, זאת בדומה לחוק המקראי הנ"ל האוסר על לקיחת ריחיים כעירבון.

  

בעמוד זה - הגנה וסעד לחלשים  גר, יתום ואלמנה  המקורות: שמות כ"ב 20 23, דברים י"ד 28 29, ט"ז 9 14, כ"ד 17 22,  רות ב'.

 

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com

 

 

תנ"ך לבגרות על פי התכנית החדשה