חזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד  "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת.

התקוות לגאולה בקרב גולי בבל

המקורות: יחזקאל ל"ז 15 28, ישעיהו מ' 1 11, [מ"ד 24 מ"ה 7] המקור האחרון הוצא מתוכנית הלימודים.

 

יחזקאל, ל"ז 15 28

בפרקים קודמים למדנו על הייאוש שתקף את גולי בבל, ואת יזמתו של יחזקאל לשינוי מיידי של תורת הגמול. בקטע שלפנינו, הבא מיד לאחר "חזון העצמות היבשות", מופיעה נבואת נחמה נוספת, הידועה בשם "משל העצים".

יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד  "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת.

צירוף העצים זה לזה, הרכבה של שני זני עצים, הוא משל מובהק. רק שני זנים מאותו סוג יכולים להיות לעץ אחד, שיהיו בו מתכונות שניהם, ועם זאת הוא יהיה בעל תכונות עצמאיות. הרכבה כזאת נעשית כדי להשביח את הזן, והיא פעולה מקובלת אצל חקלאים. הנמשל ברור: העובדה שיהודה וישראל הופכים לעץ אחד, מוכיחה כי ההרכבה הצליחה. זאת ועוד: כמו בכל הרכבה, גם כאן התוצאה תהיה יותר טובה מן המצב הקודם להרכבה: העם המאוחד יהיה חזק ובר קיימא יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה. מבחינה ספרותית יש כאן יותר ממשל. לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם. עשיית מעשה כזה בפני קהל צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי.

 

משל העצים נאמר לאחר חורבן המקדש, לפחות 135 שנה לאחר גלות שומרון. ואף על פי כן מדבר הנביא על איחודן של שתי הממלכות, כאילו גולי שומרון עדיין לנגד עיניו, ממש כגולי יהודה שבקרבם הוא יושב. מסתבר שהתקווה לאיחוד כלל העם, השיבה לתקופת הזוהר, העצמה והחסד האלוהי של ימי דוד ושלמה, הייתה חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה של עם ישראל, חרף התקופה הממושכת שחלפה מאז פילוג הממלכה. (רעיון זהה פגשנו כבר בירמיהו ל"א, והוא מופיע גם אצל נביאים אחרים מאותה התקופה, כמו עובדיה.)

במשל העצים ארבעה מרכיבים שביחד מהווים את האידיאל הנכסף של לפחות חלק מעם ישראל עד עצם היום הזה:  כל עם ישראל בארצו, מאוחדים באמונה אחת ובמדינה אחת, תחת שלטון מלך מבית דוד כשהמקדש עומד על תילו.

במשל שתי מילים מנחות: "אחד", שבאה ללמד על האחדות של העם בעתיד ו "עולם" (בתנ"ך באה המילה אך ורק במובן של זמן ארוך, כמעט נצחי), שבאה ללמד על הקיום העתידי של עם ישראל: לנצח!

מבחינה ספרותית אין כל קשר בין משל העצים לביו חזון העצמות היבשות המובא לפניו: שם מדובר בעצמות ופה בעצים. שם במשל פנטסטי, המנותק מכל חוקי הפיסיקה והביולוגיה, וכאן במשל מחיי יום יום. שם מדובר אולי בבודדים וכאן, בגופים גדולים, ישראל ויהודה. אין גם מילים וביטויים המשותפים לשני המשלים והיכולים לקשר ביניהם. מכאן יובן שהם לא נאמרו מעיקרם כחטיבה אחת, או בזמן אחד. העובדה שהם מובאים ברצף משקפת אולי את עמדתו של עורך הספר, בין אם היה זה הנביא עצמו, או עורך מאוחר יותר: ראשית צריכים המוני ישראל להתרכז בארצם, ולאחר מכן ילכדם האל לאומה אחת חזקה וגדולה, תחת שלטונו של מלך אחד מבית דוד.

 

ישעיהו מ' 1 - 11

 

הערה ארוכה, או מבוא קצרצר : במסורת נהוג לייחס את כל ספר ישעיהו, על 66 פרקיו, לנביא ישעיהו בן אמוץ, שחי ביהודה בתקופת המלך חזקיהו (715 - 685 לפה"ס בערך). המחקר המקראי אינו יכול לקבל קביעה זו, מכיוון שהחל בפרק מ' מתחלף סגנונה של הנבואה, והרקע הפוליטי-מדיני של הנבואות מכאן ואילך, הוא שונה לחלוטין. בעוד ישעיהו בן אמוץ חי בתקופה של עצמאות לאומית, בראש המדינה עומד מלך מבית דוד, בית המקדש קיים, והממלכה השולטת בעולם היא אשור , הרי החל מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר במפורש. כלומר מדובר בתקופה המאוחרת לפחות ב - 150  שנה לתקופתו של ישעיהו בן אמוץ. אי לכך נהוג במחקר לקרוא לנביא, שנבואותיו מופיעות החל מפרק מ',  ישעיהו השני . במסורת, שכאמור לא מקבלת קביעה זו, נהוג לקרוא לנביא זה "הנביא המנחם", זאת מכיוון שמרבית נבואותיו הן נבואות נחמה, שנועדו לעודד את העם בגלות בבל, ועם החזרה לארץ - את שבי ציון, שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה בכי רע. הטענה העיקרית של המסורת: בראש פרק מ' אין כל כותרת, ולא ייתכן שישמיטו את שמו של הנביא שניבא נבואות כה נפלאות. זאת ועוד, הרי מדובר בנביא ה', ועל-כן אין כל מניעה לכך שינבא גם לתקופה מאוחרת הרבה יותר.

 

פרק מ'  : הפרק כולו הוא פרק של נחמה. הנושא המרכזי בו הוא הגאולה. הנביא מציג את גדולת האל כבורא העולם ומנהיג ההיסטוריה העולמית. הוא עושה זאת ע"י הצגת  אפסות האלילים. זאת כמובן כדי לעודד את רוחו של העם, הזקוק בדחיפות לחיזוק אמונתו ב-ה', לאחר שהייה כה ממושכת בגלות. בפרק זה, ובבאים אחריו, נתן ישעיהו השני ביטוי נבואי לניצחון הרוח היהודית על משבר החורבן והגלות, ולנאמנות הנצחית של עם ישראל לאלוהיו, חרף כל התנאים החומריים והמדיניים. זאת בניגוד לעמים אחרים, שמפלות מדיניות הביאו אותם להאמין באלוהי העמים שהביסו אותם בקרב. אצל ישעיהו השני האמונה ב-ה' היא מוחלטת והתפישה המונותאיסטית מגיעה אצלו לשיא. התלהבותו של הנביא מחפה על הפער העצום בין האמונה המוחלטת בכוחו של ה', לבין המציאות העגומה.

הפרק פותח בקריאה "נחמו נחמו עמי". קוראים אותו בבית הכנסת בשבת שלאחר תשעה באב, ועל כן נקראת שבת זו "שבת נחמו".

פס' 1: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם" - הקושי כאן: אל מי פונה הנביא בשם ה'? אם הוא פונה לעם - הרי היה צריך לומר "התנחמו" וכו'. יש המסבירים כי הכוונה כאן שכל אחד בעם ינחם את חברו. הסבר אחר: ה' פונה לנביא, או לנביאים נוספים, למנהיגי העם וכו' שינחמו את העם שנמצא בגלות.

פס' 2: "דברו על לב..." נחמו, עודדו את העם.   "כי מלאה צבאה" -  הסתיים הזמן הקצוב לשעבוד.

"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" - העם נענש בעונש כפול על חטאיו. יש כאן קושי אמונתי כי העונש הכפול עומד בסתירה למידת הצדק האלוהית! הפתרון המקובל: הנביא מגזים כאן, כדי להראות כי גאולת ישראל היא ודאית, ובלתי מותנית בהתנהגותם, היות וכבר נענשו בעונש כבד. מבחינה ספרותית יש הקושרים את המילה "כפליים" עם הכפלת המילה "נחמו" בראשית הפרק.    

      

בהמשך הפרק משמשת המילה "קול" כמילה מנחה, והיא מקשרת בין את היחידות הקטנות ליחידה אחת.

פס' 3: "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". הקול הקורא הוא של ה', או מלאכיו, והקול קורא לפנות את המכשולים בדרך בפני החוזרים מבבל. מוטיב זה חוזר אצל ישעיהו מספר פעמים, והוא בא להבטיח לעם כי הקשיים שהיו לעם ביציאת מצרים לא יחזרו, והדרך מבבל לא"י תהיה קלה וללא כל בעיות. [במאמר מוסגר : הביטוי "קול קורא במדבר" - שבו אנו משתמשים עד היום לתאר מי שטענותיו ואזהרותיו אינן נשמעות -  מבוסס על קריאה לא נכונה של הפסוק, שלא על-פי כללי התקבולת המקראית.] הקשר בין פס'3 לפס' 4 הוא קשר של כלל ופרט: פס' 3 מתאר את יישור הדרך במדבר, ואילו פס' 4 מתאר בפירוט כיצד ייעשה הדבר.

 

פס' 5: " וראו כל בשר, כי פי ה' דבר" באמצעות מעשי הנסים תראה האנושות כולה כי ה' עוזר לעמו.

פס' 6 - 8: הרעיון המרכזי כאן הוא אפסותו של האדם, והיותו בן חלוף, לעומת גדולתו של האל, נצחיותו ונצחיות דבריו, מכאן שגם אם הבטחות האל לעמו טרם התקיימו, אין ספק שהתממשותן קרובה.

פס' 9 - 11: זהו המשכו של הרעיון מפס' 5. הנביא פונה לנערה המבשרת (תפקיד של מבשרות, מקוננות וכו' היה שמור לנשים!) כדי לבשר לעם על החזרה לארץ. המבשרת מודיעה לעם "הנה אלוהיכם", ובפסוקים הבאים מפורט כיצד יבוא ה' בראש השבים לארץ. מתוארות כאן שתי דמויות של ה': בפס' 10 מדובר בכוחו הפיזי של האל, ובפס' 11 מתואר ה' כרועה צאן רחמן, המוביל את עדרו. בפס' 10 תפקיד של זרוע ה' להכות בכל אויבי ישראל, ואילו בפס' 11 זרוע ה' חובקת את החלשים ונוסכת בהם ביטחון וחמימות.

 

בעמוד זה  - התקוות לגאולה בקרב גולי בבל המקורות: יחזקאל ל"ז 15 28, ישעיהו מ' 1 11, [מ"ד 24 מ"ה 7] המקור האחרון הוצא מתוכנית הלימודים.

 

חזרה לעמוד ראשי

 

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית - מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.

 

www.hottentot.co.il   www.Yairgil.com

 

תנ"ך לבגרות עם עמוס אוזר בהוטנטוט