עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה).[דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל

שיבת ציון

 המקורות: עזרא א', ג', חגי א', ישעיהו ס"ב, זכריה ד', ח', נחמיה א', ה', ח' י"ג 14 31, תהילים קכ"ו

 

תקופת הבית השני

 

עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה).[דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים. [תאוס = אל. קרטיה = שלטון. בניגוד, למשל לדמוקרטיה: דמוס = עם] ולבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.

הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית התקופה נתפסו היהודים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה (למשל: יחזקאל ל"ו 24 29).       

השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון נישואין וכו' הם יציר כפיה של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם. למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו. 

בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש, שהיה כנראה אדם נאור, הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים. הם ראו בו משחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם מחדש את המקדש.

 

עזרא א'

 

פס' 1 לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא:  הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.

בפסוקים 2 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'..." והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.

מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק ליהודים.

בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.

חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!

מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.

 על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.

בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.

בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם, מקום מושבם וכו' (הרשימה חוזרת  בנחמיה, ו')

 

עזרא - פרק ג'

 

בפרק א' ראינו כי מייד לאחר הצהרת כורש  התארגנה קבוצת עלייה, בראשותו של ששבצר, הנשיא ליהודה.

בפרק ב' מופיעה רשימת העולים בקבוצה זו. על פי המסופר בפרק, התיישבו העולים בדיוק באותם ישובים שמהם באו, הם או אבותיהם, 48 שנים קודם לכן, לפני שגלו מבבל (586).

בפרק ג' מסופר על שני אירועים חשובים שקרו מיד עם החזרה לארץ:

1.  הקמת המזבח וחידוש הפולחן (פס' 1 - 6).

2.  הנחת היסודות לבית המקדש השני והחגיגות בעקבות מאורע זה (פס' 7 - 13).

רקע היסטורי קצרצר : על פי המסופר במלכים ב', י"ז, בשנת 722 לפנהס חרבה שומרון, ותושבי עשרת שבטי הצפון הוגלו לאשור. על פי המסורת היהודית כל התושבים הוגלו, ובמקומם הושיב מלך אשור עמים קטנים אחרים. אותם תושבים שהובאו לארץ ישראל הבינו שכאן עליהם לקבל את האמונה באלוהי ישראל, ועל כן הפולחן שלהם היה שילוב בין אמונה ב-ה', אלוהי ישראל, ומנהגים שהביאו אתם מאשור (שילוב אמונות זה נקרא "סינקרטיזם"). אותם תושבים נקראים שומרונים, ומהתיאור הנ"ל יובן כי על פי המסורת היהודית, השומרונים אינם נמנים על בני ישראל. לעומת זאת טוענים השומרונים, על סמך עדויות היסטוריות, כולל זו של מלך אשור עצמו, כי רק חלק קטן מתושבי ממלכת הצפון הוגלה לאשור. התושבים הנותרים הם צאצאים ישירים לעשרת השבטים, והם הם בני ישראל המקוריים.

לאחר גלות בבל, ארץ ישראל לא נשארה ריקה. השטחים נתפסו על ידי עמים שכנים כמו השומרונים, המואבים, האדומים, שבטים ערביים שונים ועוד. שבי ציון (שם כללי לאותם יהודים שחזרו לארץ בעקבות הצהרת כורש) ראו בשומרונים את אויביהם המסוכנים ביותר, זאת מכיוון שבעוד כל שאר השכנים היו מסוכנים מבחינה ביטחונית, הרי השומרונים היו סכנה דתית-לאומית. הם טענו להשתייכות לעם ישראל, ודרשו לשתפם בבניית המקדש ובכל עבודות הפולחן. לכך לא יכלו שבי ציון להסכים, מכיוון שהם ראו את עצמם כיהודים טהורים, בעוד השומרונים הם כאמור נכרים, או לכל היותר צאצאים של עשרת השבטים שהתבוללו עם העמים השכנים, ואינם יכולים יותר להימנות על העם היהודי.

בגלל הסכסוך הזה, ובגלל סיבות נוספות שיפורטו בהמשך לימודינו בספר חגי, התעכבה בניית בית המקדש השני למשך תקופה ארוכה, ובנייתו הסתיימה רק בשנת 515 לפה"ס.

 

הקמת מזבח ה' וחידוש הפולחן - פס' 1 - 6.

 

בשנה הראשונה לחזרתם לארץ, נאספו שבי ציון בירושלים בחודש השביעי (תשרי) בהנהגת ישוע בן יוצדק, הכהן הגדול, וזרובבל בן שאלתיאל, המנהיג האזרחי. (כזכור, על-פי פרק א', ששבצר הוא הנשיא. לא ברור מה עלה בגורלו, ומדוע נזכר רק שם. יתכן שהיה כבר זקן מאד בשעת החזרה לארץ, ונפטר מייד. התנ"ך אינו מפרט, אך מעתה זרובבל הוא המנהיג של שבי ציון). הפעולה הראשונה היא חידוש הפולחן, בדיוק על פי הנדרש בתורה. לשם כך נבנה מחדש המזבח בהר הבית "על מכונתו" כלומר בדיוק במקום שהיה המזבח בתקופת המקדש שחרב. בפסוק 3 מנומק העניין : "כי באימה עליהם מעמי הארצות". נימוק זה לא כל כך מובן וייתכנו לו מספר פירושים: 1) היה חשש שהשכנים יפריעו לחדש את הפולחן באתר המקדש ההרוס, ועל כן, כדי לקבוע עובדות ולחסוך בזמן, בנו את המזבח בדיוק על יסודותיו הישנים. 2) העמים השכנים היו איום קיומי, ועל כן היה צורך בחידוש מהיר של הפולחן, כדי שאפשר יהיה לפנות ל-ה' בבקשת עזרה. 3) היה חשש כי השומרונים ידרשו להקים את המזבח החדש במקום אחר, ועל כן הזדרזו לקבוע את המזבח במקומו הישן.

על פי המתואר בפרק, החלו להקריב קורבנות לה', בדיוק על פי הנדרש, החל מיום א' בתשרי (ראש השנה).

 

הנחת היסודות למקדש והחגיגות לייסודו - פס' 7 - 13.

 

מעדות בפרק עצמו (פס' 6) המקדש עצמו לא נבנה. הסופר המקראי משתמש אמנם בתיאורים הדומים מאד לתיאורי הבנייה של בית המקדש הראשון, אך זהו תיאור ספרותי, ולא תיאור היסטורי, זאת מכיוון שאי אפשר לתאר הקמה של מבנה שבעצם כלל לא הוקם! מה שבאמת קרה הוא שהונחו היסודות למקדש השני, והבנייה עצמה לא נמשכה. בכל אופן, בהמשך הפרק מתוארות החגיגות להנחת היסודות. העם קיבל את הטקס ברגשות מעורבים. הזקנים, שזכרו את המקדש הראשון בכל פארו והדרו, בכו לנוכח הממדים הקטנים של המקדש השני המתוכנן. הצעירים, שזכו לתחייה דתית בכו מהתרגשות, לנוכח התגשמות חלומם לחזור לארץ אבותיהם, ולחדש בה את דתם, על כל הכרוך בכך.

המילה "קול" משמשת כאן מילה מנחה : קול בכי גדול של זקני העם, קול שמחה גדול של הצעירים, וקול מעורב של בכי ושמחה של כל העם שנשמע למרחוק.

  

 

 בעמוד זה - שיבת ציון  המקורות: עזרא א', ג', חגי א', ישעיהו ס"ב, זכריה ד', ח', נחמיה א', ה', ח' י"ג 14 31, תהילים קכ"ו

 

אתר התנ"ך לבגרות של עמוס עוזר

 

חזרה לעמוד ראשי

 

הוטנטוט - www.hottentot.co.il   צילומים www.yairgil.com

 

תנ"ך לבגרות עם עמוס אוזר בהוטנטוט