ספר נחמיה נחשב מאז ומתמיד כחלק מספר "עזרא", ורק בדפוסים המודרניים הוא עומד בפני עצמו. הספר מתאר את התקופה של עליית נחמיה ליהודה, בשנת 444 לפנה"ס, ואת פעולותיו לאחר מכן. לדעת רבים זהו היומן האוטוביוגראפי הראשון שנכתב בעולם (או לפחות ששרד בכתובים).

 שיבת ציון נחמיה, תהילים

 המקורות: נחמיה א', ח', תהילים קכ"ו

 

מבוא: ספר נחמיה נחשב מאז ומתמיד כחלק מספר "עזרא", ורק בדפוסים המודרניים הוא עומד בפני עצמו. הספר מתאר את התקופה של עליית נחמיה ליהודה, בשנת 444 לפנה"ס, ואת פעולותיו לאחר מכן. לדעת רבים זהו היומן האוטוביוגראפי הראשון שנכתב בעולם (או לפחות ששרד בכתובים).

על התקופה שבין בניית המקדש השני (515 לפנה"ס) לבין עליית עזרא (458) ונחמיה (445) אין לנו כמעט מקורות היסטוריים, יהודיים או אחרים. כבר למדנו מנבואות הנחמה בישעיהו ס"ב כי המצב היה בכי רע. על-פי המסופר בעזרא ד' פנו "צרי יהודה ובנימין" (כינוי לאויבי השבים מן הגלות, כנראה בעיקר השומרונים) לזרובבל ודרשו להשתתף בהקמת המקדש. שבי ציון ראו בשומרונים נוכרים לכל דבר וסרבו לשתפם בבנייה. בתגובה כתבו השומרונים למלך פרס איגרת שטנה. בפקודת המלך בניית המקדש הופסקה, וכזכור חודשה רק לאחר שבארכיון הארמון נמצא העתק (או שמא המקור?) להצהרת כורש. דבר דומה קרה כנראה לאחר עליית עזרא, כשמונים שנה מאוחר יותר, בראש קבוצת גולים קטנה. היהודים שאפו לתקן את הפרצות בחומות העיר. השומרונים שלחו שוב איגרת למלך פרס, בה הם סיפרו לו כי היהודים בונים את החומה, וברגע שזו תושלם, הם יפסיקו לשלם מיסים וימרדו בו, כי זה אופיים מאז ומתמיד. [יש חוקרים הסבורים כי שני המאורעות השונים, שכאמור 80 שנה מפרידים ביניהם,  חוברו בטעות יחד, למאורע אחד המתואר בפרק ד', בידי מי שחיבר את ספר עזרא. אחרים סבורים כי מדובר במאורע אחד, שארע ממש מיד לאחר הגעת היהודים לארץ, בשנת 538]. על-פי רמזים שונים (ראה נחמיה א') יש חוקרים הסבורים כי השומרונים לא הסתפקו במכתב בלבד, אלא בנוסף, שלחו צבא לירושלים ולקחו בשבי חלק מהיהודים תושבי העיר.

היהודים שנשארו בבבל התערו עד מהרה בחיי תושבי המקום. חלקם תפשו עמדות בכירות בממשל ובארמון המלך. כך כנראה עזרא, שהיה השר האחראי לענייני היהודים בפרס, ועל כן נשלח לארץ. מגילת אסתר מתארת את מרדכי כאחד מבאי הארמון, וגם נחמיה היה מקורב ביותר למלך פרס, כנראה שר המשקים, על-פי עדותו בסוף פרק א' ובפרק ב'.

 

נחמיה א'

שלושת הפסוקים הראשונים בפרק מספרים על משלחת שהגיעה מיהודה לפרס בראשות  חנני. על פירוש הביטוי "הנשארים אשר נשארו מן השבי" (פס' 3) חלוקים המפרשים. יש הטוענים כי מדובר בשבי ציון, אך קשה לקבל שהמשלחת תדון עם נחמיה על מאורעות מלפני שנים כה רבות. על כן סבירה יותר ההשערה כי מדובר באירוע עכשווי, וכי באמת נפלו מספר יהודים בשבי השומרונים. לפי תאור המשלחת המצב בכי רע, חומת ירושלים פרוצה, השערים שרופים ויהודה כולה "ברעה גדולה ובחרפה"

כששומע נחמיה על המצב הקשה הוא נושא תפילה ל-ה'. חלקה הראשון של התפילה הוא "צידוק הדין". נחמיה משתמש בביטויים המופיעים בספרי דברים ומלכים. הוא מודה, בשם העם כמובן, כי בני ישראל חטאו ל-ה', מעלו בבריתו, והעונש שקיבלו הוא חלק בלתי נפרד מן הברית, ועל כן מוצדק בהחלט. בהמשך התפילה, בפס' 9 , מזכיר נחמיה ל-ה' את הבטחתו כי לאחר שהעם יחזור בתשובה, יביא אותם ה' חזרה לארץ ויגן עליהם: "ושבתם אלי ושמרתם מצוותי.... אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאתים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם".  בסיומה של התפילה מבקש נחמיה מהאל להאזין לתפילות העם בכלל, ולתפילתו בפרט, "החפצים ליראה את שמך".

נחמיה, שעקב תיאורי המשלחת החליט לצאת ליהודה במטרה לשפר את המצב, מוסיף לתפילה נימה אישית. הוא מבקש מ-ה' לעזור לו ולגרום למלך פרס לרחם עליו, ולהיעתר לבקשתו לעזוב את תפקידו המכובד ולצאת ליהודה.

 

נחמיה ח'

לאחר שנחמיה פעל במישור הביטחוני (תיקון החומות) והכלכלי-חברתי, הוא עובר לטפל, ביחד עם עזרא בנושא הדתי.

החלק הראשון בפרק פס' 1 8 מתאר עצרת המונית ליד בית המקדש, שנערכה באחד לחודש השביעי, הוא היום בו אנו חוגגים את ראש השנה. עזרא הסופר עומד על בימת עץ שהוכנה לכך מראש, כאשר משני צדדיו ניצבים 13 מחשובי העדה. הוא מברך את ה', וכל העם עונים "אמן", כאשר ידיהם מונפות כלפי מעלה, ומשתחווים ל-ה' . על-פי המסופר עזרא קורא בחוקי התורה [יש לנו כאן כנראה עדות ראשונה במעלה המעידה על קיום הקובץ הספרותי הנקרא "תורה" כבר בימי עזרא ונחמיה, אם כי ברור שהתורה לא נחתמה עדיין], עד צוהרי היום, כאשר הלויים מפרשים לעם את הטעון הבהרה. השורש ב.י.ן הוא השורש המנחה בקטע, הן במובן של להבין את הנלמד, והן כפועל יוצא: לגרום לאחרים להבין.     

לאחר שהעם שומע את חוקי התורה, פוחדים רבים כי לא קיימו את החוקים כנדרש והם פורצים בבכי (פס' 9 12). עזרא, נחמיה והלויים משתיקים את העם, ומפצירים בהם לשמוח ולשלוח משלוח מנות לעניים, כראוי ביום של שמחה.     גם ביום השני של החודש השביעי מתכנסים באותו המקום. הפעם רק ראשי האבות והלויים, כנראה כדי להעמיק את לימוד התורה: "להשכיל אל דברי התורה". [זהו כנראה המקור ההלכתי לחגיגת ראש השנה במשך יומיים] הם מייחדים את הלימוד לדיני חג הסוכות (ויקרא כ"ג 42) ולאחר מכן שולחים אנשים ללמד את כל העם את ההלכות המיוחדות של החג. האנשים נשלחים להביא חמישה סוגי ענפים כדי לכסות את הסוכות בסכך (במקור זה לא מדובר בארבעת המינים, למרות שרבים טועים לחשוב כך!). הם מקימים את הסוכות בכל מקום אפשרי בירושלים, יושבים בסוכות שבעה ימים ככתוב בחוקי התורה, ובכל אחד מן הימים קוראים בתורה. ביום השמיני הם עורכים "עצרת"  כנדרש. לא ברור אם הביטוי "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל.." מתייחס אל השמחה הגדולה שהייתה במהלך החגיגות, או שמא בגלל העובדה שבפעם הראשונה חגגו כולם את החג בירושלים, כנדרש בחוקי ספר דברים.

 

תהילים קכ"ו

הכותרת למזמור היא "שיר המעלות". המזמור הוא אחד מחמישה עשר מזמורים בעלי כותרת זהה. יש המשערים כי מדובר בחמש-עשרה מדרגות במקדש, שעל כל אחת מהן היו אומרים מזמור. אחרים סבורים כי מדובר בשירי עליה לרגל, שהיו שרים עולי הרגל בשלוש הרגלים.

המזמור נחלק לשני חלקים בני שלושה פסוקים כל אחד. כל אחד מהחלקים פותח בפועל "שוב". חלק מהפרשנים סבורים שהמזמור נאמר כתפילה של גולי בבל, לגאולה העתידה לבוא, אך מרבית הפרשנים גורסים כי מדובר בתפילת הודיה של שבי ציון, על כך ש-ה' השיבם לארצם. החלק השני של המזמור הוא בקשה מ-ה' להיטיב את המצב בארץ, ולהביא את שאר פזורות ישראל חזרה לארץ.

בחלק הראשון, כאמור מודים שבי ציון ל-ה' על כך שהשיב אותם לארץ, והישועה היא כה גדולה עד שנדמה להם שהם חולמים. צריך לשוב ולהזכיר כי בכל ההיסטוריה האנושית לא מוכרת התופעה של עם שלם שגלה מארצו וזכה לחזור אליה שנים רבות לאחר מכן. תגובת העם היא כמובן שמחה ואפילו הגויים מודים כי קרה כאן נס בלתי רגיל. המשורר מקבל בשמחה את דברי הגויים, חוזר עליהם ומאשר שהגשמת החלום (בפס' 1) גורמת להם לשמחה.

 

בחלקו השני של המזמור מתחנן המשורר בפני האל שכפי שהושיע את עמו בעבר, כך ימשיך עד שהישועה והגאולה תהיינה שלמות. לשם כך משתמש המשורר בתיאור תופעת הטבע הידועה לנו: השיטפונות בנחלי הנגב. כשם שנחלי הנגב מתמלאים במים פתאום, כך תתמלא הארץ באנשים רבים עד מאד שגלו ממנה.

בהמשך, בפס' 5 6 מביא המשורר משל מחיי האיכרים. כאשר האיכר זורע, לא רק שהוא מוציא כסף רב על הזרעים, הוא גם אינו יודע איזה גורל צופן לו העתיד. האם יזכה לקבל יבולי ברכה משדותיו, או שמא משפחתו תרעב ללחם? החשש הזה, חוסר הביטחון והתלות המוחלטת באל (או באיתני הטבע) גורמת לאיכר להזיל דמעה. רק כאשר הוא זוכה לקצור את יבוליו המתח מתפוגג והאיכר יכול להתחיל לשמוח.

רבים הפירושים שהוצעו כנמשל למשל זה. האחד, ששבי ציון משולים לאותו האיכר, והמשורר מקווה שיזכו ליהנות מפרי העמל הרב שהם משקיעים בחידוש פני הארץ. השני, כפשוטו: בקשת המשורר מ-ה' ששבי ציון הזורעים בדמעה את שדותיהם, יזכו לקצור בעצמם את שדותיהם. יש עוד מספר פירושים ולא ארחיב.

את המזמור נהוג לשיר לפני סעודות מצווה בערבי שבת וחגים, וכן בהזדמנויות חגיגיות במשך השנה.    

 

בפרק זה -  שיבת ציון נחמיה, תהילים המקורות: נחמיה א', ח', תהילים קכ"ו

 

חזרה לעמוד ראשי

 

בחלקו השני של המזמור מתחנן המשורר בפני האל שכפי שהושיע את עמו בעבר, כך ימשיך עד שהישועה והגאולה תהיינה שלמות. לשם כך משתמש המשורר בתיאור תופעת הטבע הידועה לנו: השיטפונות בנחלי הנגב. כשם שנחלי הנגב מתמלאים במים פתאום, כך תתמלא הארץ באנשים רבים עד מאד שגלו ממנה.

תנ"ך לבגרות עם עמוס אוזר בהוטנטוט