מגילת איכה

מגילת איכה

מגילת איכה היא אחת מ"חמש המגילות" הנמנות על קובץ ה"כתובים" בתנ"ך. היא מכילה חמישה פרקים, כשארבעת הראשונים כתובים על פי סדר אותיות הא'- ב' (אקרוסטיכון). כמעט בכל הפסוקים שלוש פסקאות, שזהו המשקל הרגיל של קינה. יוצא מן הכלל הוא פרק ג', שבו כל חרוז מהווה פסוק כשלעצמו. המסורת מייחסת את המגילה לנביא ירמיהו, בן דור החורבן, אך אין הדבר יוצא מגדר סברה, מכיוון שסגנונה של המגילה, ואוצר המילים והביטויים שבה מביאים למסקנה השוללת הנחה זאת של המסורת. נהוג לקרוא את המגילה בבית הכנסת בתשעה באב. המגילה נקראת על שם מילת הפתיחה "איכה", שהיא מילה אופיינית לקינות במקרא.

בסוג הספרותי הנקרא קינה מבחינים בין קינה אישית וקינה לאומית. הקינות בספר איכה מכילים כמעט את כל המרכיבים של קינה לאומית:

1. תאור החורבן, או האסון.  2. תיאור הבושה, לעג האויבים. 3. צידוק הדין [בלועזית: תיאודיצאה]. 4.  בקשת סליחה

5. דרישה לנקמה באויבים.   6. ההנמקה לנקמה: שמו של ה'

איכה, א'

פרק א' נחלק לשני חלקים. בראשון (פס' 1 – 11), מקונן המשורר על גורלה של ירושלים, ובשני ( פס' 11 – 22), מקוננת ירושלים עצמה, בגוף ראשון, על מר גורלה ומבקשת מ-ה' שינקום באויביה.

בפרק מוטיבים רבים של אבל וקינה, הנובעים מן הטראומה של החורבן והגלות: ההפסד במלחמה, השעבוד לאויב, מוות המוני של תושבי העיר, חילול המקדש וביטול עבודת הפולחן בו, הסבל הקשה במהלך המצור, השמחה לאיד של אויבי יהודה, מעמדה הנחות של העיר בעיני העמים השכנים, המחסור בידיד ומנחם, הדרישה לנקמה באויבים ועוד.. פסוק 1 מתאר את המהפך שחל בירושלים: עיר שלטון תוססת, מרובת תושבים הפכה להיות כמו אלמנה בודדה, שהיא משל וסמל למי שזקוק לתמיכה ועזרה. האמצעי הספרותי הבא לתאר ולהדגיש את השוני העצום שחל במעמדה של ירושלים הוא הניגוד: העיר ששקקה חיים – יושבת בדד, העיר ששלטה בעמים אחרים – הייתה למס וכו'.  אמצעי ספרותי נוסף הוא החזרה : לדוגמא, שוב ושוב חוזר המשורר על כך שאין מי שינחם את הארץ והעיר האבלה.

גם כאן, כמו אצל נביאים רבים אחרים, יחסי ה' עם  ישראל מדומים ליחסים בין גבר לאישה, אך בעוד שאצל ירמיהו, למשל, הדימוי של העם הוא של בתולה, או כלה, ואצל ישעיהו, הנוזף בעם הדימוי הוא של זונה, הרי כאן העם מדומה לאלמנה, על כל הנובע מכך. בפסוקים הבאים מתואר המצב האיום של העיר אשר תושביה בגלות, דרכיה אבלות, שעריה שוממים וכו'.

פס' 7 – לעג האויבים: "ראוה צרים, שחקו על משובתה".

פס' 8 – 9 – העיר משולה לאישה בימי נידתה [תקופת המחזור החודשי], שאז היא טמאה ומנודה.

פסוק 10 מתאר את תחושת העלבון, כאשר קדושת המקדש מחוללת על-ידי מי שאינם ראויים לבוא בשעריו. בנוסף, מתאר המשורר את תושבי העיר שנאלצו למכור את רכושם על מנת לקנות מזון, בדיוק כפי שמתואר במלכים ב' כ"ה: הרעב בעיר מתחזק ולאנשים אין אוכל (פס' 4)

בפסוק 11 נמצאת חוליית המעבר בין שני חלקי הפרק: לאחר תיאור הרעב הגדול בעיר בימי המצור, חל פתאום מהפך ספרותי והעיר מתחילה לדבר בגוף ראשון: "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה". העיר מתנה את צרותיה, בוכה על התרחקות האל ושכינתו מן המקדש (פס' 16).

פס' 21 – שוב ושוב חוזר מוטיב הלעג: אויביה של ירושלים לועגים לה ושמחים לאידה.

פס' 18 –  ביטוי אופייני למוטיב צידוק הדין: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".

פס' 22 – ביטוי אופייני לדרישה לנקמה באויבים בדרך של מידה כנגד מידה:  "ועולל למו כאשר עוללת לי".