פרק ג' – הפיתוי והגירוש מגן העדן (2012)

הפרק בנוי משש תמונות, כשבכל תמונה שני משתתפים. (בתנ"ך כולו אין יותר מאשר דו-שיח, כאשר לעתים אחד הגיבורים הוא "קיבוצי"). הנחש אמנם מתואר כאן כ"ערם מכל חית השדה" אבל לדעת חוקרים רבים, במסגרת המאבק במיתוס, המספר מדגיש כי הנחש נמנה על חיות השדה, ואיננו אל כלשהו. בנוסף, גם הנחש נברא על-ידי האל, כפי שנבראו כל יתר בעלי החיים ואין לו כוחות עצמאיים.

בסצנת הפיתוי מגזים הנחש בכוונה באיסור האלוהי "מכל עץ הגן", וכדי להביא את האישה לידי חטא הוא מוריד את דבריו של ה' ממדרגת צו אלוהי למדרגה של אמירה בלבד. גם חוה מגזימה באיסור, וטוענת שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ, אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע. זאת ועוד. הצו של אלוהים הוא ברור ומוחלט: אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות. האישה מפקפקת בעניין זה ואומרת לנחש כי המוות אינו ודאי: "פן תמותון", ואילו הנחש מודיע לאישה באופן פסקני: לא מות תמותון". הוא מסביר לחווה את העונש החמור בכך כי האכילה תביא אותה ואת האדם למדרגתו של אלוהים, היודע להבחין בין הטוב והרע. בסופו של דבר, מסתבר כי צדק הנחש הערום באמירתו כי האכילה מפרי העץ לא תביא למותם של אדם וחווה. ניתן אולי להסביר בדיעבד, כי כוונת אלוהים הייתה שאכילה מפרי העץ תהפוך את האדם לבן-תמותה, ולאו דווקא תביא לעונש מוות מיידי.

האישה שהתפתתה בקלות מרובה לאכול מהפרי האסור, משתפת בחטא גם את בעלה, והוא אוכל ללא כל מחאה, מה שמלמד על דמותו הפסיבית בסיפור.

פס' 7  – מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה. הם מגלים כנראה את היצר המיני, מתביישים במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה.

שרשור – זהו אמצעי אמנותי מקובל בספרות הקדומה. סדר הפעולות בחטא הוא : נחש – אישה – אדם. סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך: אדם – אישה – נחש. סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך: נחש – אישה – אדם. סדר זה המתהפך מדי שורה, כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור.

העונשים שהוטלו על גיבורי הסיפור (פס' 14 – 19) – מבחינה ספרותית נהוג לומר כי כל אחד מגיבורי הסיפור קיבל שני עונשים:

הנחש: יהפוך להיות זוחל ויתחיל מעתה ללכת על גחונו, ושנאה תמידית תהייה בינו לבין האדם.

האישה: הלידה תהייה כרוכה בכאבים, והיא תהייה נשלטת על-ידי בעלה וכנועה לו.

האדם: יצטרך לעבוד קשה מאד על מנת להשיג את מזונו, והוא יהפוך מעתה מבן אל-מוות לבן תמותה.

[הערה: עונשו השני של האדם חל כמובן גם על האישה, ובעצם על כל בעלי החיים, ולכן הדגש הוא על שני עונשים "ספרותיים" ואין מקום לטעון לאפליה של האישה.....]

כל העונשים שקיבלו גיבורי סיפור גן העדן הם בבחינת מידה כנגד מידה, ובכולם, ללא יוצא מן הכלל,  יסודות אטימולוגיים, כלומר הסברים ספרותיים לתופעות שכבר היו קיימות בטבע ובחברה.

רעיונות ומסרים בסיפור גן העדן – "דעת טוב ורע" על-פי קאסוטו, אין הכוונה לשיפוט ערכי בין טוב ורע, אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים. לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם וחווה לתינוקות חסרי כל ידע. "טוב ורע" זהו מריזם – שני קצוות המכילים את המכלול (כמו מכף רגל ועד ראש, מקטן ועד גדול וכו'). האיסור על אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו ודאגתו של האל לאדם. הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם, על הטוב והרע שבו. לאדם ניתן חופש הבחירה. הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ, כדי להקטין את סבלותיו, אך הוא בחר באכילה, ועליו לשאת בתוצאות.

השורש המנחה בסיפור הוא א.כ.ל – יש קשר הדוק בין אכילה לבין חיים ומוות.

יש לשים לב שמלכתחילה, לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!). עתה, משנענש לחיות מספר שנים קצוב, אם יאכל מפרי עץ החיים יפר את העונש שקיבל, ועל כן מגורשים אדם ואשתו מגן העדן.

בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, התעקשו היהודים לראות בסיפור גן העדן את העניין הערכי – מוסרי: ההבחנה בין הטוב והרע. לכן התאימו חכמי המסורה את טעמי המקרא כך שהעץ יקרא "עץ הדעת טוב ורע". לעומת זאת, הנצרות רואה בסיפור זה את "החטא הקדמון" – גילוי היצר המיני, יצר שמביא הרבה רוע ושחיתות לעולם. על-כן מי שחפץ, בפלגים מסוימים של הדת הנוצרית, להקדיש את חייו לעבודת האל נאלץ להקריב את חיי המשפחה ונאסר עליו להתחתן! צריך להודות כי הטיעון הנוצרי איננו משולל יסוד. הסיפור מתחיל בקביעת עובדה שהאדם איננו מכיר ביצר המיני. (ב' 25) רק לאחר האכילה נפקחות עיני הגיבורים להבין שהם עירומים, ומיד בפתיחת פרק ד' נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר בסמוך לגרושו מגן העדן, או מיד לאחר מכן, גילה האדם את מיניותו, ולכן גם מתעקשים הנוצרים לקרוא לעץ "עץ הדעת", כאשר הפועל "לדעת" בתנ"ך פירושו לקיים יחסי מין.