השינוי העיקרי בחוקי חג הפסח בספר דברים, בהשוואה לחוקי הפסח בספרי התורה האחרים הוא העברת זבח הפסח, שהיה חג ביתי-משפחתי, למקדש המרכזי, זאת כמובן בעקבות ריכוז הפולחן.

דברים פרק ט"ז: דיני שלוש רגלים

 

פסוקים 1 8: פסח

חגי ישראל בתקופת המקרא, וגם לאחריה, קשורים קשר אמיץ לאופייה של החברה הישראלית, שהייתה חקלאית במהותה, ועל כן החגים היו קשורים לתאריכים עונתיים: אביב, קציר, אסיף וכו', שיש בהם חשיבות מיוחדת לאיכר ולרועה. במרוצת הזמן, בתהליך שנמשך לעתים מאות בשנים,  נוספו לחגים מוטיבים, בעיקר היסטוריים, שקשרו את החגים לאירוע כלשהו, בעיקר ליציאת מצרים, וזאת על-מנת להצדיק את צביונם המיוחד.

השינוי העיקרי בחוקי חג הפסח בספר דברים, בהשוואה לחוקי הפסח בספרי התורה האחרים הוא העברת זבח הפסח, שהיה חג ביתי-משפחתי, למקדש המרכזי, זאת כמובן בעקבות ריכוז הפולחן. שינוי נוסף הוא שהזבח לא חייב להיות מן הצאן דווקא, ולא חייב להיות צלוי. זאת ועוד: חג הפסח וחג המצות נידונים כאן כחג אחד, בעוד שביתר ספרי התורה הם נידונים כל חג בנפרד. (שמות, י"ב 1 13: פסח, 14 20: חג המצות. ויקרא, כ"ג 5: פסח, 6 7: חג המצות ועוד.)   

 

שחזור מוצאו הקדום של חג הפסח קשה ביותר, אם כי מוסכם על דעת מרבית החוקרים שזהו חג רועים קדום, שהיו בו טקסים של שחיטה ואכילת שה בבית, וכן מריחת דם על משקוף הדלת, כנגד שדים, מזיקים ושאר פגעים רעים. זמנו של החג מוסבר בחששם של הרועים ממזג האוויר הבלתי יציב באזורנו בחדשי האביב. כמו כן, זוהי עונת הפריחה והלבלוב בשדות המרעה, והיציאה מתחומי הישובים אל שדות המרעה הייתה כרוכה בסכנות רבות, הן מידי אדם, והן מידי שמים. ה"פסח" עצמו הוא שם של זבח, (שמאוחר יותר ניסו להסבירו בעניין פסיחת מלאך ה' על בתי בני ישראל, במהלך מכת הבכורות) שחייב להיעשות על-ידי כל בית אב בישראל, ואיננו נקרא בתורה "חג" כלל וכלל.

"חג המצות", לעומת זאת, הוא חג איכרים, ראשית קציר השעורה. כדי להבדיל בין אכילה מיבולי השנה הקודמת, לבין אכילה מהקציר החדש, אסרו על הכנת בצק המכיל "שאור", כלומר חתיכת בצק שבעזרתה היו עקרות הבית גורמות לבצק לתפוח. על כן נשאר הבצק שטוח, ונאפו מצות בלבד.

 

שילוב שני החגים יחד, הפסח וחג המצות, הוא זה שיצר את מערכת מנהגי החג. כאמור, בשלב כלשהו נוסף לחג המימד ההיסטורי, שהפך מאוחר יותר למוטיב המרכזי: יציאת מצרים. כאשר החברה הישראלית פסקה להיות חקלאית ברובה, הפך המימד של חרות אישית ולאומית להיות הדומיננטי במנהגי הפסח, והאלמנטים החקלאיים נדחקו לשוליים, עד שכמעט ונשתכחו כליל מן הזיכרון הקולקטיבי של העם.

 

חג המצות, כחג עלייה לרגל, צריך היה להיות חג שמח ועליז, אך חיבורו עם מסורת יציאת מצרים הפחית את השמחה. סביר להניח כי מגמת הממסד הדתי הייתה למחות את זכר החג הכנעני הקדום, וזו גם הסיבה העיקרית להוספת המשמעות ההיסטורית לחג.

פסוקים 9 12: שבועות

בתקופה זו רב חששו של החקלאי משרב, גשם ומחלות הפוגעים ביבולי הדגניים. זהו כנראה ההסבר לספירת העומר שיש בה אלמנטים מאגיים (7x 7), שנועדו להשפיע על האל לעזור לחקלאים. זו, כנראה, גם הסיבה למנהגי האבלות הנהוגים ביהדות במהלך ספירת העומר. הספירה מתחילה למחרת הפסח, מרגע הגשת האלומות הקצורות הראשונות לכהן במקדש (עומר = אלומה). עם תום הספירה, בחג השבועות, מסתיים למעשה קציר השעורה ומתחיל קציר החיטה.  

בכל התורה כולה אין לחג השבועות משמעות היסטורית. בימי בית שני, משנחרב המקדש ופסקה הבאת העומר לכוהן, החלו לקרוא לחג "עצרת" וראו בו את יום מתן תורה. גם כאן נדדה המשמעות החקלאית הראשונית של החג, אל המשמעות ההיסטורית-רוחנית.

 

פסוקים 13 17: חג הסוכות

זהו החג היחידי בו נדרש האדם להישאר בירושלים שבעה ימים. אפיו של החג כאן, בספר דברים, חקלאי, וגם כאן יש דרישה לשמוח בחג, ולשתף בשמחה גם את שכבות המצוקה. ביתר ספרי התורה נקרא חג הסוכות בשם "חג האסיף". אין כאן בפרק כל הוראה לישיבה בסוכה, ולכן גם חסרה ההנמקה ההיסטורית. אין כאן גם זכר לעניין ארבעת המינים. (את הנושאים הנ"ל ניתן למצוא בספר ויקרא)

החוקרים לא הגיעו לאחדות דעים בנוגע למנהג הישיבה בסוכה. יש המשערים כי בזמן האסיף התגוררו האיכרים בסוכות בשדות (בדומה לסככות במקשות האבטיחים בימינו), כדי להחיש את העבודה ולשמור על היבולים. השערה אחרת קושרת את הסוכות למבנים הארעיים בהם לנו עולי הרגל, שנדרשו לשהות בירושלים שבעה ימים. בכל מקרה, קשה לקבל את המסורת שבשעת הנדודים במדבר ישבו בני ישראל בסוכות, ולא באהלים. 

בימי בית שני נהגו לנסוך מים בסוכות, בבית השואבה טקס שנועד להבטיח את ירידת הגשמים בחורף.

 

 בפרק זה המורה עמוס דן בדברים פרק ט"ז: דיני שלוש רגלים

 

 

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות                                                                   2010

 

הוטנטוט - מיקוד תנ"ך לבגרות 2010

 

השינוי העיקרי בחוקי חג הפסח בספר דברים, בהשוואה לחוקי הפסח בספרי התורה האחרים הוא העברת זבח הפסח, שהיה חג ביתי-משפחתי, למקדש המרכזי, בעקבות ריכוז הפולחן.