ספר איוב

 

מבוא קצר ספר איוב נכלל בחלק ה"כתובים בתנ"ך ונמנה על ספרי "אמת": איוב, משלי ותהילים. הספר שייך לסוגה (ז'אנר) של ספרות החכמה, בה מבחינים בין שני סוגים: חכמה מעשית, המדריכה את האדם כיצד לנהוג בחיים כדי להפיק מהם את מלוא התועלת (ספר משלי, לדוגמא) והחכמה העיונית פילוסופית, העוסקת בחקר היחסים בין האדם ואלוהיו (ספרי קהלת ואיוב, למשל).

איוב האדם שאויבים אותו. השם מופיע בתנ"ך רק עוד פעם אחת. תרגום השבעים מפרש את השם על סמך השורש א.ו.ב זאת מכיוון שאיוב שב לתחייה בסוף הסיפור.

זמן חיבור הספר לא ברור. יש המקדימים אותו, על סמך תיאור עושרו של איוב בדומה לתיאורו של אברהם אבינו. אחרים מאחרים אותו למאה החמישית, על סמך תורת הגמול האישי הנוהגת בו.

בתלמוד נאמר כי "איוב לא היה ולא נברא, רק משל היה" כלומר, זוהי אלגוריה שבאה לתאר את סבלו של אדם, על לא עוול בכפו. טענת המחקר היא שהספר בא לבדוק את השאלה האם אלוהים מנהל בצדק את העולם.

הספר בנוי ממסגרת סיפורית: פרקים א', ב' וכן מ"ב 7 17, הכתובה פרוזה, ומגוף הספר, הכתוב בצורה שירית, ובו שלושה מחזורי ויכוח בין איוב ורעיו, נאומו של אליהוא ותשובת אלוהים.

לשון הספר, בעיקר החלק השירי, קשה מאד. יש בספר כ מאה מילים יחידאיות. יש חוקרים הטוענים כי הספר לא נכתב במקורו בעברית, אלא תורגם מארמית, או מלשון שמית אחרת. זאת ועוד: בספר אין כל אזכור לארץ ישראל, ירושלים וכו', וההוויה המתוארת בו, כולל דמותו של האל, מרמזת לכאורה על כך שהספר איננו עברי-יהודי במקורו.

 

פרקים א' ב'

 

זהו מחזה בן חמש מערכות, המתרחש לסירוגין בין הארץ לשמיים.

תמונה ראשונה (פס' 1 5) תחילה מוצג עושרו הרוחני של איוב וצדיקותו הרבה, ואחר כך עושרו החומרי, והאידיליה במשפחתו. עושרו של איוב מושלם, זאת על-פי המספרים הטיפולוגיים.

תמונה שנייה (פס' 6 12) מעבירה אותנו לשמיים. ה' מתגאה באיוב, ואילו השטן מתגרה ב-ה' וטוען כי אהבתו של איוב את ה' וצדיקותו הרבה איננה אלא פועל יוצא של עושרו. השניים עורכים הימור בנידון ויש לשים לב שהשטן חופשי במעשיו עד גבול מסוים, ולא יותר, על-פי הרשאת ה'.  

תמונה שלישית (פס' 13 22) ניגוד חריף לאידיליה שבפתיחה. הצרות באות בצרורות. האסונות באים לסירוגין, פעם מיד אדם, ופעם מידי השמיים. בכל פעם נותר רק "השליח", או "המבשר" כדי להביא את הבשורה המרה. המכות באות מהקלה אל הכבדה, ובסדר הפוך (כיאסטי) מתיאור העושר בפתיחה.

למרות שאיוב איבד את כל רכושו, הוא נשאר איתן בנאמנותו ב-ה'.

תמונה רביעית (פרק ב' 1 6) מחזירה אותנו לשמיים. השטן, שהפסיד בהימור, טוען כי איוב נשאר נאמן ל ה' כי רק עושרו נלקח ממנו, ואילו הוא עצמו לא נפגע. הוא מסית את ה' לפגוע באיוב עצמו. שוב האל מתפתה, ומאפשר לשטן לפגוע בגופו של איוב, אך בשום אופן לא להורגו.

תמונה חמישית (פס' 7 13) יש כאן שלוש אפיזודות. בראשונה איוב לוקה במחלת שחין קשה. הוא יושב באפר, כולו חבול ופצוע, מגרד את בשרו בחרס שבור, ומהאדם העשיר והצדיק לא נותר אלא שבר כלי, אשר אפילו חבריו אינם מזהים אותו. בשנייה אשתו של איוב חוברת עם השטן כנגדו. היא מפצירה בו לקלל את ה' ולמות, וכך ייגאל מייסוריו הנוראיים. בשלישית מגיעים חבריו של איוב לנחמו.

הערה - יש לשים לב לשורש ב.ר.ך בסיפור, המופיע לרוב במובן ההפוך: לקלל. זאת מכיוון שחכמי המסורה רצו למנוע את הצירוף קלל + ה' ולכן "תיקנו" את הטקסט. ("תיקון סופרים") .

 

פרק מ"ב 7 17

 

ה' פונה אל אליפז, החשוב ברעים בטרוניה. טענה זו תמוהה, מכיוון שדווקא הרעים תמכו ב-ה' ואילו איוב הוא זה שבא בטענות לאל. ההסבר: הרעים הנלחמים את מלחמת האל מפחיתים בכך בערכו. איוב זוכה להצדקה מוחלטת, ופניית ה' לנציג מאשימיו רק מחזקת טענה זו.

סוף הסיפור: ה' מחזיר לאיוב את כל אשר היה לו, ולא עוד אלא כפליים. איוב חוזר לחייו הרגילים. האזכור המיוחד של שמות הבנות דווקא, מרמז גם הוא כי מקורו של הספר איננו עברי-יהודי.

 

 

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות                                                                   2010

 

הוטנטוט - מיקוד תנ"ך לבגרות 2010

 

בפרק זה המורה עמוס דן ב

ישעיהו נ"ח