במחקר המקראי מקובל לחשוב כי ארבעה נביאים ניבאו בתקופת בית שני: ישעיהו "השני" (השם בו נהוג לכנות במחקר את הנביא האלמוני שנבואותיו מופיעות בספר ישעיה, מפרק מ' ואילך) חגי, זכריה ומלאכי. המסורת היהודית רואה בנביא מלאכי (שכלל לא ברור שזהו אכן שמו!) את אחרון הנביאים.

חגי - פרקים א' - ב

 

במחקר המקראי מקובל לחשוב כי ארבעה נביאים ניבאו בתקופת בית שני: ישעיהו "השני" (השם בו נהוג לכנות במחקר את הנביא האלמוני שנבואותיו מופיעות בספר ישעיה, מפרק מ' ואילך) חגי, זכריה ומלאכי. המסורת היהודית רואה בנביא מלאכי (שכלל לא ברור שזהו אכן שמו!) את אחרון הנביאים.

חגי וזכריה (וכנראה שגם ישעיהו "השני") חיו באותה תקופה. הימים ימי הצהרת כורש. רק חלק קטן מהעם חוזר לארץ ישראל, ולמרות האישור המפורש שנתן כורש, המקדש אינו מוקם. בספר עזרא מסופר כי העמים השכנים הפריעו להקמת המקדש, ע"י כך ששלחו אגרת לדריוש, יורשו של כורש, וזה עיכב את בניית המקדש. בספר חגי מסופר כי המקדש איננו מוקם מחמת המצב הכלכלי והביטחוני הקשה. היה רצף של שנות בצורת, וכל אחד היה עסוק בהישרדות, ולכן לא היה לאיש את הזמן והכסף לעסוק בבנייה. גם השכנים מסביב התנכלו לשבי ציון המעטים, החלשים וחסרי האמצעים. וכך, למרות שיסודות המקדש הונחו מיד לאחר השיבה מבבל (כפי שמתואר בעזרא ג') התעכבה בניית המקדש למעלה מעשרים שנה, והבית השני נחנך רק בשנת 515 לפה"ס.

ספר חגי מכיל שני פרקים בלבד. כלולות בו ארבע נבואות, שנאמרו במשך ארבעה חדשים "בשנת שתיים לדריוש" (520 לפה"ס).

 

 הנבואה הראשונה :  א' 1 - 11.

בנבואה הראשונה פונה חגי אל העם בדרישה לחזור באופן מיידי לבניית המקדש שהופסקה. הוא מצטט את דברי העם: "לא עת בא עת בית ה' להבנות..." (פס' 2). על-פי דברי העם אין אפשרות לבנות את המקדש בגלל המצב הכלכלי הקשה, שלא יאפשר לבנות בניין מפואר, כפי שהיה הבית הראשון. חגי נוזף בעם על כך שבעוד כל אחד מהם דואג לעצמו, אין איש דואג לביתו של ה'.

חגי נוקט בטכסיס לוגי: הוא הופך סיבה לתוצאה! בעוד שלדברי העם הסיבה  לכך שאין בונים את המקדש היא המצב הכלכלי הקשה, טוען חגי כי המצב הכלכלי הקשה הוא תוצאה של הפסקת הבנייה (כלומר, כביכול זהו עונש מה' על הפסקת הבנייה). הנביא מתאר באופן ציורי את הקשיים הכלכליים של העם: הם זורעים הרבה - וקוצרים מעט, אוכלים - ואינם שבעים, שותים - ואינם משתכרים וכו'. לשיא מגיע התיאור בביטוי: "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" (פס' 6) כלומר, השכיר מקבל משכורת וכביכול הוא טומן את הכסף בכיס עם חור, והכסף נופל ואובד. 

חגי פונה לעם בדרישה לפנות אל ההרים בסביבה, להביא משם עצים, (אולי בניגוד למחשבת העם, שיש לבנות את המקדש אך ורק מארזי הלבנון המפוארים, אך רחוקים מהשגה!) ולבנות מיד את המקדש, וכך יבוא הקץ לסבלם. השמים ימטירו גשם, ומצבם הכלכלי ישתפר באופן מיידי.

 

תגובת העם ומנהיגיו לנבואת חגי : 12 - 15.

תוכחת הנביא השפיעה על העם באופן מיידי, ועוררה בהם פחד (פס' 12). 23 ימים לאחר שנשא חגי את נבואתו, מחדש העם את הבנייה. אך כפי שיסתבר בהמשך, גם הפעם סיפור הבנייה לא הסתיים.

 

הנבואה השנייה : ב 1 - 9.

בראשית הנבואה השנייה מבטיח חגי לעם כי המקדש השני יהיה בעתיד מפואר הרבה יותר מן הראשון. הנביא מבין לרוחם של זקני העם, שהיו מאוכזבים מממדיו הצנועים של המקדש השני, ובהבטחה זו הוא רוצה לעודדם להמשיך בבנייה. נימוק נוסף להמשך הבנייה מופיע בפס' 5: "את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים..." כלומר בניית המקדש היא חלק בלתי נפרד מברית סיני, ברית שהעם התחייב לקיים במלואה. מכאן שהקמת המקדש תשפר באחת את מצבם, כי ה' ישכון בתוכם.

בפסוקים 6 - 9 מופיע מוטיב נבואי ידוע הקרוי יום ה'. בתיאורים השונים, אצל נביאים רבים, מדובר ביום שבו ה', בעזרת איתני הטבע (רעש אדמה, ברקים, סופות וכו'), ישנה את סדרי העולם. לאחר יום זה העולם כולו יכיר בעליונותו של ה' אלוהי ישראל, ובעם ישראל כשלוחו ונציגו של ה' עלי אדמות. גם כאן מתאר הנביא כיצד יביאו כל הגויים את כספם וזהבם ואת כל רכושם לירושלים. זאת מכיוון שלמעשה כל הרכוש בעולם שייך לה'. הנביא חותם את נבואתו בהבטחה נוספת כי הבית השני יהיה גדול ומכובד בהרבה מן הבית הראשון. 

 

הנבואה השלישית : ב' 10 - 19.

הנבואה השלישית נאמרה חודשיים לאחר הנבואה השנייה. גם בנבואה זו מבקש הנביא לזרז את בניית המקדש. כדי להבין את הנבואה יש לזכור כלל הלקוח מדיני טומאה וטוהרה : הטומאה עוברת במגע, בעוד הקדושה אינה עוברת במגע. לדוגמא : בשר טהור, שהוקדש לשם קורבן לה', אינו הופך מזון אחר לקדוש, גם אם נוצר מגע ביניהם. לעומת זאת, אדם טמא, הלוחץ יד לאדם טהור גורם לו להיות טמא. [זוהי בדיוק הסיבה מדוע אדם חרד לא ילחץ את ידה של אישה, זאת מכיוון שאישה נחשבת לטמאה בזמן המחזור]. מן הכלל הזה מסתבר שכח הטומאה חזק מכוח הקדושה.

חגי שואל את הכוהנים שאלות (רטוריות!) בנושא טומאה וטוהרה ומסקנתו : "כן העם הזה, וכן הגוי הזה לפני.... וכן כל מעשה ידיהם, אשר יקריבו שם - טמא הוא" (פס' 14). לפסוק זה שני פירושים מקובלים:

1. בביטוי "העם הזה" מתכוון הנביא לשומרונים, אשר ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש. על-פי פירוש זה "שם" מובנו: שומרון. השומרונים, שהם עובדי אלילים, הם טמאים, ועל כן אסור לשתפם בבניית המקדש.

2. בביטוי "העם הזה" הכוונה לתושבי יהודה ומכאן שהביטוי "שם" מובנו: ירושלים. היהודים הם  טמאים מבחינה פולחנית, כי אין מקדש שיטהר אותם, על-כן הקורבנות שהם מקריבים טמאים. המסקנה המתבקשת: רק בנייה מהירה של המקדש תהפוך את הקורבנות - לרצויים.

הפירוש השני עדיף על הראשון משתי סיבות: ראשית, הנביא חוזר ודורש שוב ושוב לבנות את המקדש במהירות, והפירוש השני מתאים לקו הכללי שנוקט הנביא. שנית, בשום מקום בספרו, הנביא אינו מזכיר  את השומרונים, ולכן לא סביר שזו כוונתו בנבואה זו.

בפסוקים 15 - 18 חוזר הנביא ומתאר את הכישלון החקלאי של העם. לטענתו עדיין אין יבול בגלל המחדל של בניית המקדש בעבר. אבל מעתה ואילך, מרגע שתחודש הבנייה יהיה שפע בכל : "מן היום הזה אברך".

 

הנבואה הרביעית : ב' 20 - 23.

נבואה זו נאמרה באותו היום שבו נאמרה הנבואה השלישית. כמו בפסוקים 6 - 7, גם בפס' 21 נאמר ש-ה' ירעיש את העולם וישנה את סדרי הטבע, בעקבותיהם ישתנה הסדר הפוליטי העולמי. תהיינה מרידות של עמים וממלכות, שבסופן תתמוטט האימפריה הפרסית. בעקבות זאת תשתחרר יהודה מעולה של פרס, וזרובבל, שהוא נצר לבית דוד, יהיה המלך החדש ביהודה. יחסיו עם ה' יהיו קרובים ביותר - ממש כשם שהחותם צמוד ליד שעליה הוא מונח.

 

זכריה  - פרק ח'

 

כאמור, זכריה היה בן דורו של חגי, ועסק באותם נושאים. בספרו 14 פרקים.

הבטחות טובות לירושלים ולעם ישראל : 10 - 17.

בפסוקים הללו מפורטות שבע הבטחות בעלות שלושה נושאים משותפים: ה' יחזור לשכון בירושלים וירבה את אוכלוסייתה (פס' (1 - 8). ברגע שתסתיים בניית המקדש ישתפר המצב הכלכלי (פס' 9 - 13).

הישועה מותנית בהתנהגותית מוסרית של העם (פס' 14 - 17).

"קנאתי לציון" (פס' 2) לקנא ל- פירושו לעשות מעשה נקמה בגלל האהבה למישהו (הבעל מקנא לאשתו).

מן ההבטחות השונות לעתיד של הנביא ניתן ללמוד על המצב העכשווי : ניתן ללמוד כי מעטים התושבים בארץ, הדרכים אינן בטוחות, המצב הכלכלי והחברתי הם בכי רע, וכאמור רק סיום בניית המקדש ישפר את המצב בכל השטחים.

 

הצומות יבוטלו וירושלים תהפוך למרכז דתי עולמי : 18 - 23.

בפרק הקודם שואלים תושבי יהודה את הנביא האם עתה, כשבניית בית המקדש עומדת להסתיים, יש להמשיך ולצום את הצומות הנהוגים לזכר חורבן המקדש? תשובת הנביא ניתנת בפס' 18: הצומות הנ"ל יהפכו בעתיד לימי שמחה וחג., גם זאת בתנאי שהעם יתנהג היטב, ויאהב הן את האמת והן את השלום.

הצומות הנזכרים הם: צום הרביעי -  שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים.

                                    צום החמישי - ט' באב, יום שרפת המקדש וחורבנו.

                                    צום השביעי - ג' בתשרי, יום הרצח של גדליה בן אחיקם, אחרון השליטים ביהודה.

                                    צום העשירי - י' בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים.

הפסוקים 20 - 23 הם חזון לאחרית הימים. יהיו אלה ימים של גאולה שלמה. ירושלים תהפוך להיות מרכז דתי - רוחני לעולם כולו. עם ישראל יהיה המורה  הדתי לעולם כולו : כולם ילמדו מעם ישראל  את הדרך לעבוד את ה' אלוהי ישראל. הנביא מצייר תמונה נלעגת (על הגויים!) : עשרה אנשים יחזיקו בבגדיו של איש יהודי אחד ויבקשו ממנו שיעזור להם ללמוד את הדרך הנכונה לעבוד את האל.

קשה שלא להשוות את חזונו זה של זכריה לחזונם של ישעיהו ומיכה לאחרית הימים. בעוד שחזונם הוא אוניברסלי, נקי מכל רצון של נקמה, הרי כאן, אצל זכריה, ניכר רצונו של הנביא לנקום בגויים על סבלו הנוכחי של עם ישראל. חזונו של זכריה גם נחות יותר מן הבחינה הספרותית - לשונית.

 סוף דבר: נבואותיו של חגי לא התממשו, כמו גם הבטחותיהם של ישעיהו "השני" ושל הנביא זכריה. עובדה זה הביאה לפיחות רציני במעמד הנבואה, וכאמור לאחר הנביא מלאכי, לא היו עוד נביאים לעם ישראל, והיה צורך חיוני לשמור על הקשר הרצוף עם האל בדרכים אחרות, כמו "בת-קול", ועוד.    

    

בפרק זה המורה עמוס דן בחגי  ובזכריה

 

 

לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך לבגרות                                                                   2010

 

הוטנטוט - מיקוד תנ"ך לבגרות 2010

 

 

חגי - במחקר המקראי מקובל לחשוב כי ארבעה נביאים ניבאו בתקופת בית שני: