במסגרת הדרישות למבחן הבגרות בתנ"ך יש להכיר ולדעת, בין היתר, את המושגים הבאים:

מבוא למקרא

 

במסגרת הדרישות למבחן הבגרות בתנ"ך יש להכיר ולדעת, בין היתר, את המושגים הבאים:

שמות שונים לתנ"ך: מקרא, כתבי הקודש, העשרים וארבעה (מכיוון שהחלוקה המקורית היא של 24 ספרים, כאשר תרי-עשר הוא ספר אחד, וספרי שמואל, מלכים ודברי הימים נחשבים כספר אחד, כל אחד) כתב דעץ (או רעץ): כינוי לכתב העברי העתיק, בו נכתבה התורה. גולי בבל, שחזרו לארץ הביאו אתם את ה"כתב האשורי המרובע" (בדומה לאותיות הדפוס של ימינו) והתחילו לכתוב את התורה בכתב זה.

 

סדר הספרים: תורה חמישה חומשי תורה. נביאים קובץ זה נחלק לשני קבצים משניים: 1 - נביאים ראשונים:ספרי ההיסטוריוגרפיה המוקדמת, החל מההתנחלות בימי יהושע, ועד חורבן בית ראשון בשנת 586 לפה"ס. 2 נביאים אחרונים: נביאי הכתב הגדולים שהם ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל וכן תרי-עשר. כתובים קובץ המכיל את ספרי "אמת" (איוב, משלי תהלים), חמש מגילות, דניאל וספרי ההיסטוריוגרפיה המאוחרת (עזרא, נחמיה ודברי הימים).

 

פרשיות פתוחות וסתומות: פרשיה פתוחה, המסתיימת באות "פ" - כאשר השורה נשארת ריקה עד סופה.  פרשיה סתומה, המסתיימת באות "ס" -  כאשר יש רווח של 3 9 אותיות והפרשיה הבאה מתחילה באותה השורה. חלוקה זו תורמת להבנת היחידות הספרותיות השונות.

 

הקריאה בתורה: התורה מחולקת ל 54 פרשות שבוע. בכל שבוע קוראים את "פרשת השבוע". בנוסף לכך, לכל פרשה מוצמד קטע הנקרא "הפטרה" והוא לקוח בדרך כלל מספרי נביאים ראשונים/אחרונים.. פרשת השבוע מחולקת לשבעה חלקים. לעתים קרובות החלוקה מסומנת בצידי הטקסט על ידי הסימון: ראשון, שני וכו'. ראשון עולה לקרוא כהן, לאחריו לוי ואחריו, כל יתר הקוראים הם "ישראל" כלומר יהודים פשוטים ללא ייחוס. הקריאה בתורה מתבצעת בבית הכנסת בימים שני, חמישי ושבת. לאחר שקוראים את שבעת הקטעים קוראים את ההפטרה. את הקטע הזה קורא לעתים מי שיש לו שמחה באותו השבוע כמו חתן, או בר-מצווה.

 

שבתות מיוחדות: במסורת היהודית, שבתות רבות קיבלו את שמן מן ההפטרה שקוראים באותה השבת. לדוגמא בשבת שלאחר תשעה באב קוראים את ההפטרה בישעיהו מ': "נחמו, נחמו עמי" ולכן השבת נקראת "שבת נחמו". בשבת הסמוכה לט"ו בשבט קוראים את "שירת הים" (שמות ט"ו) והשבת נקראת "שבת שירה", השבת לפני פסח: "שבת הגדול". "שבת שובה": השבת שבין ראש השנה ליום כיפור וכו'.

 

התקדשות התנ"ך וחתימתו: בזמן כלשהו, בין המאה הראשונה לפה"ס למאה הראשונה לספירה, התנ"ך התקדש ונחתם באותיותיו. מרגע זה ואילך הוא הפך "קאנון" ספר מופת, שאין להוסיף או לגרוע ממנו אפילו אות אחת! חתימה זו יצרה בעיה חריפה, מכיוון שבמשך דורות רבים העתיקו סופרים את התנ"ך בכתב יד, ובמהלך ההעתקות הללו נפלו שגיאות ושיבושים רבים. אי לכך, מן המאות הראשונות לספירה, ועד המאה העשירית החלו חכמים הנקראים "בעלי המסורה" לתקן את הטקסט רק במקומות ההכרחיים. התיקונים לא נערכו בגוף הטקסט, אלא בשוליו. בין יתר הפעולות של חכמי המסורה:

"תיקון סופרים" ב 18 מקומות בהם יש פגיעה בכבוד ה' שונה הטקסט. למשל: אשת איוב אומרת לו "ברך אלוהים ומות" ואילו הטקסט המקורי היה: "קלל אלוהים...".

"כתיב וקרי" - כאשר ברור היה שנפלו טעויות בטקסט, תוקנה השגיאה בשוליים. הכתיב הוא מה שכתוב בטקסט ואילו  הקרי הוא האופן שבו צריך לקרוא את המילה. (למשל: שמות, כ"א 8).

"כתיב ולא קרי" אין לקרוא את המילה, אפילו שהיא כתובה בטקסט (למשל: ירמיהו, נ"א 3)

"קרי ולא כתיב" יש לקרוא את המילה, למרות שאיננה כתובה בטקסט (למשל: מלכים ב' י"ט 37).

תופעות טקסטואליות נוספות:

"אות רבתי" אות הגדולה משכנותיה, כמו בדברים, ו' 4 האותיות ע' ו ד' גדולות יותר.

"אות זעירה" אות הקטנה משכנותיה, כמו בבראשית ב' 4 האות ה' במילה "בהבראם" קטנה יותר.

"אות תלויה"  - כמו האות נ' במילה "מנשה" בשופטים י"ח 30.

 

ניקוד וטעמים: בנוסף לאותיות, בתנ"ך עוד שתי מערכות גראפיות: הניקוד והטעמים. הניקוד בתנ"ך הוא הניקוד המוכר לנו עד היום על סימניו וחוקיו, והוא נקרא "הניקוד הטברני", מכיוון שהומצא בטבריה, על ידי משפחת בן אשר. מערכת הטעמים כוללת 26 טעמים שלהם שני תפקידים: תחבירי ונגינתי. חלק מהטעמים הם טעמים מפסיקים, וחלקם טעמים מחברים. הניקוד והטעמים אינם מקודשים, ויש הבדלים בין העדות השונות בישראל בנגינת הטעמים.

 

פרשנות המקרא: מאז חתימתו של התנ"ך קמו פרשנים לפרשו. ראשוני המפרשים היו חז"ל, שפרשו את התנ"ך בעיקר באמצעות מדרשים שונים. בכלל, מבדילים בין שני סוגי פרשנות: מסורתית ומחקרית. הפרשנות המסורתית החלה כבר בימי הביניים. הפרשנים המפורסמים ר' שלמה יצחקי (רש"י), ר' דוד קמחי (רד"ק), ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע), ר' שלמה בן מאיר (רשב"ם) וכו' הפרשנות המחקרית התחילה רק במאתיים השנים האחרונות, עת התחיל המחקר המקראי.

 

תרגומי המקרא: התנ"ך תורגם כמעט לכל השפות המוכרות. התרגומים החשובים הם דווקא העתיקים יותר: "תרגום השבעים" התרגום ליוונית, "אונקלוס" התרגום לארמית, "הוולגטה" -  התרגום ללטינית, "תרגום יונתן בן עוזיאל" תרגום ספרי הנביאים לארמית, "הפשיטתא" תרגום לארמית- סורית ועוד. כל התרגומים הנ"ל נקראים גם "עדי נוסח" מכיוון שעל-ידי תרגומם חזרה לעברית, אפשר להבין כיצד נראה הטקסט המקראי בשעה שתורגם, ולעמוד על הגלגולים השונים של הטקסט.

 

"מגילות ים המלח": נקראות גם "המגילות הגנוזות". כתבים שהותירו אחריהם כתות של יהודים שישבו באזור ים המלח. בגלל היובש באזור שרדו הכתבים במערות שבהן הוחבאו. נמצאו עותקים כמעט של כל ספרי התנ"ך, לעתים עם שינוי נוסח מזעריים.

 

ספרים חיצוניים" : ספרים שלא הוכנסו לקובץ המקראי. בין המפורסמים שבהם: ספרי המכבים, משלי בן סירא, חכמת שלמה, עזרא החיצון ועוד. אין אחדות דעים במחקר על הסיבות לאי-הכללתם של ספרים אלה בתנ"ך. 

 

בעמוד זה - מבוא למקרא

 

  לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך                                        2010

 

הקריאה בתורה: התורה מחולקת ל  54 פרשות שבוע. בכל שבוע קוראים את "פרשת השבוע". בנוסף לכך, לכל פרשה מוצמד קטע הנקרא "הפטרה" והוא לקוח בדרך כלל מספרי נביאים ראשונים/אחרונים.. פרשת השבוע מחולקת לשבעה חלקים. לעתים קרובות החלוקה מסומנת בצידי הטקסט על ידי הסימון: ראשון, שני וכו'. ראשון עולה לקרוא כהן, לאחריו לוי ואחריו, כל יתר הקוראים הם "ישראל" כלומר יהודים פשוטים ללא ייחוס. הקריאה בתורה מתבצעת בבית הכנסת בימים שני, חמישי ושבת. לאחר שקוראים את ש