הדוגמא שמביא החוק כאן היא של גניבת בקר וצאן. החוק קובע כי אם הגנב "טבח או מכר" את הגניבה, כלומר הנזק שנגרם לבעל החיים הוא בלתי הפיך, והגנב לא יוכל להחזיר את אותו השור שגנב, על הגנב לשלם פי חמישה מערכו של שור, עבור הבקר, ופי ארבעה -  עבור הצאן.


דיני גניבה שמות כ"א 37 כ"ב 3

 

תשלומי כפל, ארבעה וחמישה

הדוגמא שמביא החוק כאן היא של גניבת בקר וצאן. החוק קובע כי אם הגנב "טבח או מכר" את הגניבה, כלומר הנזק שנגרם לבעל החיים הוא בלתי הפיך, והגנב לא יוכל להחזיר את אותו השור שגנב, על הגנב לשלם פי חמישה מערכו של שור, עבור הבקר, ופי ארבעה -  עבור הצאן.

 

אם הגניבה עדיין נמצאת ברשות הגנב, יוטל עליו קנס בגובה ערכו של החפץ שנגנב, והוא יהיה חייב כמובן בהחזרת החפץ לבעליו "תשלומי כפל".

 

את ההבדל בין בקר וצאן, בהקשר לקנס המוטל על הגנב, ניתן להסביר על-ידי מספר סיבות: 

השור הוא בהמת עבודה, וגניבתו עלולה להשבית את בעליו מעבודה.

את השור יש לאלף למלאכתו. תהליך זה נמשך זמן רב ומצריך גם ידע וסבלנות.

הרווח ממכירת שור גבוה הרבה יותר, לכן גם רב הפיתוי לגנוב אותו, והעונש בהתאם.

 

הזכות להגנה עצמית

שני הפסוקים הראשונים בפרק כ"ב עוסקים בנושא מיוחד: הזכות העומדת לבעל הבית להתגונן בפני גנב שפרץ אל ביתו. החוק מבחין בין שני מקרים:

המקרה הראשון "אם במחתרת יימצא גנב...", עוסק במקרה שלבעל הבית לא הייתה אפשרות להזעיק עזרה, וחזקה על הגנב שינקוט בכל האמצעים בכדי להשיג את מבוקשו. במקרה כזה רשאי בעל הבית להכות את הגנב. אם כתוצאה מן המכות הגנב ימות לא יהיה בעל הבית חייב במותו, ותעמוד לו הזכות לטעון להגנה עצמית. ובלשון החוק: "אין לו דמים".

 

המקרה השני "אם זרחה השמש עליו..." עוסק במקרה שבעל הבית יכול היה להזעיק עזרה, אבל העדיף לפגוע בגנב ולהכותו. אם כתוצאה מכך ימות הגנב, לא תהיה לבעל הבית הזכות לטעון להגנה עצמית והוא יהיה חייב במות הגנב משפחת הגנב תוכל לגאול את דמו, או שיואשם בהליך שיפוטי רגיל. "דמים לו". "דמים תרתי משמע" - בעקבות הפסוקים הללו קבעו חז"ל את מטבע הלשון "דמים תרתי משמע" כלומר למילה דמים שתי משמעויות. ניתן להבין אותה הן כריבוי של המילה "דם" והן במובן של "כסף" (כמו למשל "דמי חנוכה", "דמי כניסה" וכו'). מכאן שעל-פי הפירוש השני, כוונת הפסוק "דמים לו" היא שעל בעל הבית הפוגע לשלם פיצויים למשפחת הגנב, שמת כתוצאה מהמכות שספג. כמובן שעל-פי פירוש זה, במקרה הראשון בעל הבית אינו חייב בתשלום קנס כספי למשפחת הגנב שנהרג.  

 

דיני שומרים כ"ב 6 14

 פסוקים 6 14 עוסקים בשמירה ששומר אדם אחד על רכושו של אדם אחר.

שומר: אדם המחזיק אצלו, ללא זכות בעלות, רכוש של אדם אחר, מדעתו (בידיעתו).

כמעט בלתי אפשרי להבין את חוקי השומרים ללא עזרת חוקי המשנה והתלמוד. שם מבדילים בארבעה סוגי שומרים:

 

שומר חינם: פס' 6 9. מי ששומר עבור חברו, לדוגמא "כסף או כלים", כלומר חפצים שאינם גורמים לטורח יום-יומי לשומר. מכאן הסיקו חז"ל שמדובר בשומר שאינו מקבל שכר עבור שמירתו. החוק מבדיל בין ארבע אפשרויות העלולות לקרות אם השומר אינו יכול להחזיר את החפץ לבעליו: א - אם יימצא הגנב,  דינו כדין גנב רגיל. ב - אם לא יימצא הגנב, השומר חייב להישבע שלא שלח את ידו ברכושו של חברו. (חז"ל מאפשרים לשומר חף מפשע לשלם, ולא להישבע, אם שבועה מרתיעה אותו)    ג - אם השומר טוען שאינו אשם, אך בית המשפט ימצא אותו אשם, ישלם כמו גנב רגיל. ד - במקרה והשומר התרשל בשמירה על החפץ ("פשיעה" בלשון התנ"ך), ישלם השומר את ערך החפץ שאבד.

 

שומר שכר: (כל הדינים הבאים תקפים גם לגבי השוכר) מי ששומר עבור חברו, לדוגמא בעל חיים, המצריך טיפול יום-יומי וגורם לשומר טרחה הריהו "שומר שכר". גם כאן, במקרה של אובדן החפץ מבחין החוק בכמה אפשרויות: אם השור מת במהלך עבודתו, שבר את רגלו (במקרה כזה צריך להמיתו), או נלקח מן השומר בכוח הזרוע ואין עדים לכך (בלשון המשנה: "אונסין", בימינו: "כוח עליון"), על השומר להישבע, ואז הוא פטור מתשלום. בכל מקרה אחר של אובדן החפץ: רשלנות, גניבה או אבידה, האחריות לפיצוי בעל החפץ מוטלת על השומר.

 

טריפה: אם לטענת השומר העגל נטרף, עליו להביא חלק ממנו כהוכחה, ויהיה פטור מתשלום פיצויים.

השואל: חייב בכל המקרים, כולל אונסין, למעט מקרה שבעל הפיקדון נמצא איתו בזמן האסון.  

  

  לעמוד המרכזי של אתר התנ"ך      2010

 

בעמוד זה:

דיני גניבה שמות כ"א 37 כ"ב 3

הזכות להגנה עצמית

דיני שומרים

שומר חינם:

שומר שכר:

טריפה: אם לטענת השומר העגל נטרף, עליו להביא חלק ממנו כהוכחה, ויהיה פטור מתשלום פיצויים.

בגרות בתנ"ך עם עמוס אוזר

הוטנטוט - מיקוד 2007