פילוג הממלכה המאוחדת

פילוג הממלכה המאוחדת (928 לפנה"ס)

פרק י"א – חטאי שלמה וההבטחה לעונש בעקבותיהם.

אמנם רק בפרק י"א מציין בפירוש מחבר ספר מלכים כי שלמה חטא ל-ה', אבל כבר מתיאורים שונים בסוף פרק י' ניכר כי מגמת המחבר היא להציג את שלמה כחוטא. נאמר שם כי שלמה אסף אלפי סוסים, וכי מוצא הסוסים הוא ממצרים. כמו כן אגר לו שלמה כסף וזהב לרוב, כל זאת בניגוד מפורש לחוק המלך (דברים, י"ז 14 – 20).

פרק י"א ממשיך ומספר כי לשלמה היו אלף נשים, גם זאת בניגוד מפורש לחוק המלך. ככלל, הביקורת כנגד המלך שלמה בסוף פרק י' ובתחילת פרק י"א היא ברוח ספר דברים [הערה: על המושג הזה נלמד בהרחבה בהמשך].

הפרק מתאר את ימיו האחרונים של המלך שלמה, ואת התדרדרותו לעבודת אלילים בסוף ימיו. האשם בכך הוא בנשותיו הרבות אשר הטו את לבבו. העונש על חטאיו הדתיים של שלמה הוא קריעת ממלכתו האדירה לשתי ממלכות: שבט אחד, יהודה, יישאר בשליטת בית דוד, ואילו יתר השבטים יעברו לשלטון של מלך אחר (פס' 11 – 13). ה' מבטיח לשלמה כי בזכות דוד, אביו, העונש לא יבוא בימיו, אלא בימי בנו. זוהי הדגמה יפה לשיטת הגמול שהייתה נהוגה בימי שלמה: שיטה הנקראת גמול קיבוצי לדורות. [בניגוד לשיטה הקרויה גמול אישי ומיידי]. גם נושא זה יעסיק אותנו בהרחבה במהלך לימודינו.

בהמשך, מתאר המחבר את אויביו של שלמה. הרושם שמנסה המחבר ליצור הוא שהאויבים הללו החלו להתנכל לשלמה בסוף תקופת מלכותו, כעונש על חטאיו, אבל מעצם התיאור מסתבר שאויבים אלה היו עוינים את ישראל עוד מימי המלך דוד.

אויב  מדרום: הדד האדומי, שהתחנך במצרים, ו"טופח" על ידי פרעה להיות אויב לשלמה.

אויב מצפון: רזון בן אלידע הארמי, שישב בדמשק, וגרם לתסיסה בצפון הארץ.

פס' 26 – 28 האויב פנימי: האויב המשמעותי ביותר לשלמה היה דווקא האויב הפנימי, ירבעם בן נבט, משבט אפרים, שנשא בתפקיד רשמי מטעם המלך, כאחראי על גביית המסים בשבטי אפרים ומנשה. ירבעם "מרים יד במלך" כלומר מורד במלך שלמה ומפחד העונש הצפוי לו הוא בורח למצרים (פס' 27, וכן פס' 40)

פס' 29 – 39 – "בקטע ספרותי" (במילים עדינות פחות: קטע שמהימנותו ההיסטורית מוטלת בספק), הקוטע את הרצף של הסיפור ההיסטורי, מתוארת פגישה בין ירבעם לבין הנביא אחיה השילוני, המנבא לו, בעזרת מעשה סמלי של קריעת מעיל (עד היום לא ברור של מי היה המעיל, של אחיה, או של ירבעם?) כי הוא יהיה מלך על כל שבטי ישראל, למעט שבט יהודה. רציפות שלטונו של ירבעם וביתו מותנית בקיום כל המצוות.

הפרק מסתיים בתיאור מותו של שלמה, ובעליית רחבעם, בנו, לשלטון.

פרק י"ב – פילוג הממלכה המאוחדת (928 לפנה"ס)

לאחר מות שלמה, עולה לשלטון רחבעם, בנו, וזאת על פי הנהוג בכל שלטון שושלתי. כדי לקבל אישור למלכותו גם משבטי הצפון, ולא רק משבט יהודה (שאליו השתייך בית דוד), הולך רחבעם לשכם, שהייתה מאז ומתמיד העיר הראשית בצפון הארץ, וקדושתה מתחילה כבר בימי האבות.

ירבעם בן נבט, שכזכור, מרד בשלמה וברח למצרים, נקרא על ידי תושבי הצפון לעמוד בראשם. הוא פונה לרחבעם, ביחד עם נציגים נוספים, בדרישה להקל בעול המסים הכבדים שהטיל שלמה על העם.            

[הערה: חשוב לזכור כי לעתים קרובות, בזמן חילופי שלטון מתעוררים זעזועים. במזרח הקדום היה נהוג כי מלך חדש שעולה לשלטון מכריז על חנינה כללית, שחרור זמני ממיסים וכו', וזאת כדי למצוא חן בעיני עמו, ולהתחיל את תקופת שלטונו "על מי מנוחות"]. רחבעם מבקש מן הפונים שהות למחשבה (פס' 5).

רחבעם, כמלך חדש, פונה ליועצי אביו, "הזקנים". הם מייעצים לו לשמוע בקול העם, לפחות עד שהוא רוכש את אמונם ומבסס את שלטונו (פס' 7). רחבעם פונה לשמוע חוות דעת נוספת, מפי חבריו "הילדים אשר גדלו אתו" (על-פי המסופר בפרק י"ד 21 רחבעם עלה לשלטון בגיל 41 !). היועצים הצעירים מציעים לרחבעם לא רק שלא להקל בעול, אלא לענות לעם בלשון גסה, כדי להראות לכולם מי כאן השליט. (פס' 11). רחבעם מקבל את עצת "הילדים", הקרובים אליו בגיל ובהלך המחשבה, מסרב לבקשות העם ועונה להם בלשון גסה.

פסוק 15 – הסופר המקראי עוצר משטף הסיפור, ומוסיף כאן הערת מחבר (גלוסה) כי הסיבה לבחירתו של רחבעם בעצה הגרועה יותר, היא רצונו של ה' לקיים את נבואתו של אחיה השילוני, אשר ניבא לירבעם את קריעת ממלכת בית דוד. פסוק זה מהווה דוגמה מצוינת לדרך ההסבר של מחבר ספר מלכים למאורעות ההיסטוריים. לא ההתמרמרות בעם, לא טיפשותו של רחבעם, או חוסר ניסיונו השלטוני, גרמו לפילוג, אלא רצונו של אלוהים. כלומר, ההסבר לכל המאורעות הוא אך ורק דתי – אמוני. בנוסף, על-פי המסופר בפרק י"א 11 – 13 פילוג הממלכה וקריעתה מיד בית דוד היא תוצאה מחטאיו הדתיים של שלמה. לעומת זאת, על פי המתואר בפרק י"ב הסיבה לפילוג היא פוליטית/חברתית: סירובו של רחבעם להיענות לבקשות העם. פס' 15 פותר, אפוא, את הסתירה בין שני המקורות הללו והמחבר מסביר כי גם הסיבה שנראית לכאורה פוליטית, או חברתית, היא למעשה דתית! אלהים גרם לרחבעם לבחור בעצה הגרועה יותר.

תושבי הצפון, שתוחלתם להקלה בעול נכזבת, מכריזים על מרד בשלטונו של בית דוד. רחבעם, בטיפשותו, שולח את אדורם, האחראי על המסים, לנסות להחזיר אליו את המורדים, אך אלה הורגים את אדורם, ורחבעם בורח כל עוד נפשו לירושלים (פס' 18 – 19). שבטי הצפון ממליכים עליהם את ירבעם (פס' 20). רחבעם אינו משלים עם רוע הגזרה, ורוצה לצאת למלחמת אחים במורדים, אך הנביא שמעיה מונע זאת ממנו, בטענה כי הפילוג הוא רצון אלוהים (פס' 24)

בפסוקים הללו "השורש המנחה" הוא ש.ו.ב. בעזרתו מתאר המחבר את המאבק בין רצונו של רחבעם להשיב אליו את הממלכה, כנגד רצון אלהים לפלג אותה, ואת "ניצחונו" של אלהים במאבק.

עם הפילוג, הקיץ הקץ על תקופה קצרה בתולדות עם ישראל, "תקופת הממלכה המאוחדת" שנמשכה כ – 80 שנה, לאורך מלכותם של שאול, דוד ושלמה. הפילוג הפך לעובדה קיימת (928 לפנה"ס) וממלכת שלמה האדירה נחלקת לשתי ממלכות קטנות, חלשות ופגיעות: יהודה, בשלטון בית דוד, וממלכת הצפון (שנקראה גם "ממלכת שומרון", "אפרים", וכן גם "ממלכת ישראל") בשלטון שושלת ירבעם.

מעשי ירבעם לחיזוק מלכותו ולביסוס הפילוג (פס' 25 – 33)

כדי לבסס את שלטונו, ולהפוך את הפילוג לעובדה קיימת, מבצע ירבעם מספר פעולות:

1.  הוא קובע את שכם  כבירת ממלכתו (בירת יהודה היא כמובן ירושלים) וקובע את פנואל כבירת המחוז בעבר הירדן המזרחי. (פס' 25).

2.  ירבעם חושש כי בשעת העלייה לרגל, למקדש בירושלים, ייהפך לב העם, והם ישובו לתמוך בבית דוד. כדי למנוע את העלייה למקדש בירושלים בונה ירבעם שני מקדשים, בבית-אל ובדן (לנוחיות תושבי הצפון הרחוק). ירבעם שם במקדשים עגלי זהב, ועל פי המתואר בפס' 28, העגלים הללו שמשו לעבודת אלילים, בדיוק כמו מעשה עגל הזהב בתקופת המדבר. (ראה פס' 28 לעומת שמות, ל"ב 4,

3.  ירבעם מקים בתי במות (נחשב לחטא!) וממנה כוהנים שלא משבט לוי, בניגוד גמור למצווה בתורה.

4.  ירבעם קובע חג חדש, שאינו מופיע בלוח החגים בתורה, בט"ו לחודש חשוון (החודש השמיני – פס' 32)

5.  ירבעם עולה בעצמו להקטיר קטורת על המזבח – עבודה השמורה ומותרת לכוהנים בלבד (פס' 33).

מתיאור מעשיו של ירבעם בקטע, ניכר, ללא ספק, כי הסופר אינו אוהד את ירבעם ואת מעשיו והוא מתאר אותם כחטאים חמורים. אך מניסיון לבדוק את מעשיו של ירבעם מבחינה אובייקטיבית יותר, עולה שניתן להסבירם ולראותם גם בדרך שונה:

1.  כל מדינה זקוקה לעיר בירה, ומכיוון שירושלים נכללה בתחומי יהודה, לא נותר לירבעם אלא לקבוע את שכם, הקדושה עוד מימי האבות, כבירתו המנהלית.

2.  עניין עגלי הזהב מתואר כעבודת אלילים חמורה, אבל ייתכן מאד שהעגלים ששם ירבעם במקדשים שהקים נועדו לחקות את הכרובים שהיו בדביר, בבית המקדש (מל"א, ו' 23 – 28). אותם "כרובים" מתוארים במקומות שונים כבעלי גוף של פר וכנפיים של נשר.

3.  כהני המקדש נשארו בירושלים, ולירבעם לא נשארו כוהנים. על פי המסופר בשופטים, י"ח 7 ואילך, מסתבר שהיו בעם כוהנים ולויים לא רק משבט לוי.

4.  ירבעם אינו "ממציא" חג, כלשון הספר, אלא מתאים את חגיגות חג הסוכות, חג האסיף,  ללוח השנה החקלאי, שהיה נהוג בצפון הארץ. (ראה גם דברי הימים ב' ל'. מסופר על חגיגות הפסח בחודש השני)

5.  גם מלכים אחרים, כמו דוד ושלמה, עלו למזבח והדבר לא נחשב להם לחטא.