שלושה מנביאי הכתב בתקופת בית ראשון: עמוס, ישעיהו, ירמיהו
נבואה ונביאים – מבוא קצרצר
[הערה – מבוא זה ישמש אותנו גם בדיון על נביאי אמת ושקר]
כמו מושגים רבים אחרים בתנ"ך, גם המושג "נביא" עבר גלגולים והתפתחויות. באופן כללי ביותר ניתן לומר כי נביא הוא אדם בעל סגולה מיוחדת במינה לתקשר עם האל, בדרכים מדרכים שונות, ולא נפרט.
[מכאן נגזרת אקסיומה: יש נביאים = יש אלהים!].
ה' מכריז כי אברהם יודע מראש על מעשיו: "..המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"? (בראשית, י"ח 17), ויותר מכך, בהמשך סיפורי אברהם מכנה אלהים את אברהם "נביא": הוא מצווה על אבימלך, מלך פלשתים להחזיר לאברהם את אשתו : "..כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה…." (שם, כ' 7). מן הדוגמאות הללו ניתן אכן לראות כי נביא הוא מי שניחן בסגולה של יצירת קשר עם האל, ובין יתר תפקידיו להתפלל עבור האדם הפשוט.
משה רבנו נקרא במסורת "אדון הנביאים". גם הוא מקבל שבחים מהאל על הקשרים ביניהם ובסיומו של ספר דברים נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ל"ד 10). למרות זאת מי שיחפש בספרי התורה נבואה כלשהי של משה – יתאכזב. אם כך פרוש המושג "נביא" בהקשרו עם משה אינו אלא מנהיג לאומי ומכונן שעמד בקשרים הדוקים עם האל.
למרות שעל דבורה נאמר שהיא "אישה נביאה" (שופטים, ד' 4) הרי בראשית תקופת ההתנחלות נקראו המנהיגים "שופטים" ולא "נביאים". מי שמסמל את המעבר מ"שופט" כמנהיג אזרחי למנהיג דתי הוא שמואל הנביא, שכמו ירמיהו ואחרים, הוקדש לנבואה ולעבודת המקדש עוד בטרם לידתו. בספר הקרוי על שמו, שמואל אינו נושא נבואות בסגנון המוכר לנו. תפקידו היה לשפוט את העם (שמ"א, ז' 15 – 17), ובנוסף, על-פי הסיפור המתאר את מציאת האתונות שאבדו למשפחתו של שאול, שמואל הוא "רואה": מעין מגיד עתידות, המקבל תמורה עבור דבריו. מחבר, או עורך מאוחר מוסיף הערה בגוף הסיפור: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים: לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה" (שם ט' 9). שמואל הוא זה הממנה את שאול למלוכה, מדיח אותו וממנה במקומו את דוד.
בראשית תקופת המלוכה ניתן לדבר על "נביאי חצר" כמו נתן וגד, ששהו בחצרו של דוד המלך, ועל "נביאים עממיים" כמו אליהו, אלישע ואולי גם אחיה השילוני, שמעיה איש האלוהים (מל"א י"ב) ועוד.
במאה השמינית הולכת ומתפתחת "הנבואה הקלאסית" שראשוניה היו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו. נביאים אלה כבר אינם בגדר מגידי עתידות כי אם מתקנים חברתיים שתפקידם הוא לתאר לעם את התנהגותו הקלוקלת בשטח המוסרי, החברתי והדתי ועל ידי הבטחה של עונש, או שכר, לנסות ולתקן את המצב הקלוקל. נביאים אלה נקראים גם "נביאי הכתב" מכיוון שנבואותיהם, או לפחות חלק מהן, קובצו ונערכו לספרים הקרויים על שמם. מבחינת היקפם של הספרים מבחינים בין נביאים "גדולים": ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל לבין "תרי עשר" – תריסר נביאים "קטנים", שספריהם יחדיו מכילים מספר פרקים בדומה למספר הפרקים בספר ישעיהו לבדו (67 פרקים לעומת 66!).
כאמור, הנביאים הקלאסיים דורשים מן העם לקיים ערכים מוסריים בסיסיים, הנגזרים מחוקי התורה, לצד שמירה קפדנית על הברית שכרת העם עם אלוהיו בסיני. מוטיבים חשובים, החוזרים אצל נביאים
רבים הם למשל: הישיבה בארץ ישראל כרוכה בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה (למשל: ירמיהו, ז' 3), עדיפות המוסר על הפולחן (שם, ז' 21 – 28), דרישה לצדק חברתי ולמשפט הוגן, הימנעות מעבודת אלילים וכו'. מכיוון שתפקיד הנבואות היה להרתיע את העם מהתנהגותו הנלוזה, נוצר אבסורד: הצלחת הנביא בתפקידו היא דווקא כאשר העם חוזר בתשובה, ו-ה' מתחרט ומבטל את העונש הצפוי (יונה ג').
מבחינים בסוגים שונים של נבואה: נבואות תוכחה/זעם הן אותן נבואות שבהן העתיד המובטח לעם הוא קשה, והעם ייענש בעבור חטאיו. נבואות נחמה הן אותן נבואות המבטיחות עתיד ורוד לעם, בעיקר אם יחזור ויתנהג על פי הנדרש ממנו בחוקי התורה ועל-פי הצדק הטבעי.
נביאי הכתב לא הגבילו את עצמם לעם ישראל בלבד, ולכמה מהם יש נבואות על הגויים. כמה נביאים נשאו גם נבואות אפוקליפטיות לאחרית הימים, חזונות נשגבים של שלום וצדק עולמיים, נבואות שהפכו להיות נחלת התרבות האנושית כולה, והן מצוטטות, לדוגמא, בבניין האו"ם בניו-יורק ובגשר קרל בפרג.
חורבן בית המקדש הראשון לא קטע את תופעת הנבואה. הנביא יחזקאל, שגלה לבבל עם גלות יהויכין (597), נשא את כל נבואותיו בגולה. לאחר שיבת ציון המשיכו נביאים כמו חגי, זכריה, מלאכי וישעיהו "השני" ללוות את הנעשה ביהודה, אבל מסיבות שונות, שלא נפרט, קרנה של הנבואה הלכה ופחתה. המסורת היא שמלאכי הוא הנביא האחרון, ולאחריו "לא ניתנה הנבואה אלא לשוטים"
הנביא עמוס
הפרקים הנלמדים: א' 1 – 2, ד' 1 – 11, ה' 21 – 27
פרק א' 1 – 2
זוהי הכותרת לספר עמוס. מרבית ספרי הנבואה פותחים בכותרת דומה. לכותרת הנבואית יש מבנה אחיד. ממנה ניתן ללמוד פרטים מעטים, אך חיוניים על שם הנביא, שם אביו, הגדרת פעילותו ("אשר נבא", "אשר דיבר", "אשר חזה" וכו'), וכן גם שמות המלכים בתקופתם ניבא.
הנביא עמוס היה מבחינת זמן פעולתו הראשון מבין נביאי הכתב. שם אביו ומוצא משפחתו אינם ידועים. על-פי הנאמר בכותרת לספר, עמוס היה נוקד (רועה צאן) ולפי דברי הנביא עצמו "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים" הוא לא התפרנס מן הנבואה, אלא מרעיית צאן ובקר. מקומו של עמוס מהעיר תקוע, ביהודה, אולם את מרבית נבואותיו הוא מנבא בישראל דווקא, אולי בגלל המאורעות הפוליטיים שם. עוד אנו למדים מן הכותרת כי עמוס ניבא בימי עוזיהו, מלך יהודה, וירבעם השני, מלך ישראל.
על-פי המסופר בספר מלכים, היו אלה ימי פריחה ושגשוש לשתי הממלכות. כנראה שפריחה כלכלית זו הביאה איתה ליצירת מעמדות בעם ולפערים גדולים בין עשירים לעניים, ועל כך מתקומם מאד הנביא בנבואותיו. בין הנבואות בספר עמוס נמצא גם נבואות לגויים ונבואות לאחרית הימים.
ציון זמן נוסף, המצוי בכותרת הוא: "שנתיים לפני הרעש". מהנאמר ברור שהדברים נכתבו כמובן לאחר הרעש. מסתבר שבתקופתם של ירבעם השני בישראל והמלך עוזיה ביהודה הייתה בארץ רעידת אדמה בעצמה גבוהה, שהשאירה את רישומה על הדורות הבאים. אזכור לרעידת האדמה הזו ניתן למצוא למשל בספר זכריה י"ד 5: "ונסתם, כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה" ויש לזכור כי זכריה חי לפחות 250 שנה לאחר האירוע! רעידת האדמה הזו "מהדהדת" הן בנבואות עמוס, והן בנבואות ישעיהו ולא ארחיב.
פסוק 2 – עמוס מתאר את דברי ה' כשאגת האריה והוא מנבא להתרחשותם של אסונות כלכליים קשים, הלקוחים מעולמו של עמוס, עולם הרועים והמרעה.
ספר עמוס נפתח ב"נבואות על הגויים". חשוב לזכור כי המילה "גוי" בתנ"ך כולו פירושה אחד ויחיד: עם!
המובן של המילה "גוי" כתיאור מי שאיננו יהודי היא מאוחרת יותר. הנבואות הללו של עמוס כוללות פנייה לעמים השכנים: ארם, פלשתים, צור, אדום, עמון וכו' וכמובן ליהודה וישראל, והן בנויות כולן באותה התבנית : "על שלושה פשעי…. ועל ארבעה לא אשיבנו".
פרק ד' 1 – 11
פס' 1 – 3 – בהמשך לחטאים המוסריים של עשירי העם ושופטיו אותם תאר עמוס בפרקים הקודמים, פונה הנביא בקטע זה אל נשות שומרון העשירות, אשר סימלו בעיניו את השחיתות של החברה בישראל. (לעניות דעתי, זהו קטע ייחודי, ובכלל, פנייה לנשים באופן מיוחד, היא נדירה ביותר בספרות הנבואה). גם כאן, כמו בנבואה הקודמת, מתאר הנביא את החטאים ואת העונש שיבוא בעקבותיהם.
"פרות הבשן" – צרוף יחידאי, המתאר את נשות שומרון כפרות שמנות ובריאות בשר הגדלות בהרי הבשן. הפרשן ר' דוד קמחי (רד"ק) מסביר: "ודימה נשי המלכים והשרים הגדולים לפרות הבשן לפי שהן בעלות תענוג והן שמנות ויפות." ממקורות שונים בתנ"ך ובספרות הקדומה מסתבר שפעם המשוואה הייתה: שמן=יפה. למרות זאת, קשה לחשוב שההשוואה היא דווקא לטובת אותן הנשים המתוארות כאן.
נשות שומרון נאשמות בכך שהן עושקות את עניי העם, ובכסף שנלקח מן העם בכוח ובדרכי רמייה הן מבקשות מבעליהן לקנות להן יין, לסבוא ולהתהולל. בפס' 2 – 3 מתאר הנביא את העונש לנשות שומרון:
"הנה ימים באים" בניגוד לנבואות אחרות, שם הביטוי מתכוון לימים רחוקים, הכוונה פה היא לעתיד הקרוב, ולא לאחרית הימים. מעניינת כאן תפישת הזמן. האדם נשאר במקומו, והזמן הוא שמתקרב אליו
"ונישא אתכן בצינות…" – הביטוי לא ברור. יש הרואים כאן רמז לגלות שתבוא במהרה. הנשים יוסעו לאשור בסלים קלועים, ובהמשך הן יובלו בסלי דייג אל הגלות. כלומר אותן נשים יהירות ומושחתות תילקחנה לשבי כמו סחורה בסל, או כמו דגים ברשת. זהו עונש של מידה כנגד מידה.
"ופרצים תצאנה…" גם ביטוי זה אינו ברור די צורכו. יש המסבירים כי הנשים יוצאו מהפתחים בחומות ויילקחו במהירות לגלות, שם הן תושלכנה ככלי אין חפץ בו. הביטוי "ההרמונה" גם הוא אינו מובן, אך אין ספק שמשמעותו שלילית.
פס' 4 – 11 - כמו נביאים אחרים, גם אצל עמוס קיימת העדפה ברורה של המוסר על הפולחן. העם חושב כי הקרבת הקורבנות והבאת הבשר לפני ה' מכפרת על כל חטא. הטיעון, החוזר אצל מרבית הנביאים, הוא אפוא כי רק אם העם יבחר בדרך המוסר, יפסיק לעשוק את הדלים ויקיים את צווי התורה כלשונם ויעשה "משפט וצדקה", רק אז יש תועלת בהקרבת הקורבנות. הנביא מזכיר כאן ארבעה סוגי קרבנות: זבח, מעשר, תודה ונדבה ולא ארחיב. בפס' 4 – 5 משתמש הנביא בדרך הציווי, מה שמהווה קושי מוסרי: האם הנביא מצווה על העם לחטוא? הפרשן אברהם אבן עזרא (ראב"ע) מסביר: "לכו עבדו הבעל אולי יושיעכם, כדרך שהתל אליהו בעובדיו…" כלומר: הנביא לועג לעם ואיננו מתכוון לכך באמת. רש"י מסביר את הקושי כך: "כאדם האומר לבן בלייעל עשה, עשה, עד שתתמלא סאתך", כלומר הציווי נועד לעודד את הרשעים לחטוא עד שמכסת החטאים שלהם תתמלא – ואז ייענשו.
בפסוקים הבאים מופיעות חמש התראות שהנביא, בשם ה' מזהיר בהן את העם, בעונשים מהקל אל הכבד. לכולן מבנה ספרותי דומה וכולן מסתיימות בביטוי "ולא שבתם עדי, נאום ה'". הקטע מזכיר מאד את פרשת הברכה והקללה בספר ויקרא כ"ו, ובנוי באופן דומה. עמוס משתמש בזמן הנקרא "עבר נבואי": "הכיתי", "שלחתי", "הפכתי" וכו' כדי להראות את הודאות הגמורה שהנבואות עומדות באמת להתרחש. הנביא פותח בתיאור הרעב שיבוא על העם. כדי להדגיש את עצמת הרעב משתמש עמוס במטאפורה:"וגם אני נתתי לכם נקיון שינים בכל עריכם". זהו כמובן עונש של מידה כנגד מידה לנשות שומרון ובעליהן השותים וסובאים. בנוסף, תבוא על הארץ בצורת קשה, בדיוק בזמן הקריטי ליבולי הדגן "בעוד שלושה חדשים לקציר" והגשם ירד רק בחלק מהאזורים שבהם הוא נחוץ.
אך עמוס יודע שהאזהרות יפלו על אוזניים ערלות, על כן הוא ממשיך ומנבא: ""הכיתי אתכם בשידפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם. שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם…" הגידולים יסבלו ממחלות שונות, ואת מה שיישאר לפליטה יאכל הארבה, ולבסוף תפרוץ מגיפת דבר שתפיל חללים רבים בעם. אך גם האסונות הללו לא ירתיעו את העם מלהמשיך ולחטוא, והעונש האחרון, והחמור ביותר יהיה ש-ה' יהרוס את ערי ישראל בדרך שהרס את סדום ועמורה, אך גם זאת ללא הועיל.
פרק ה' 21 – 27 – עדיפות המוסר על הפולחן
כמו שכבר ראינו בפרק ד', וכמו שנראה בישעיהו א' גם קטע זה עוסק ברעיון הנקרא "הפרימט המוסרי"
או כפי שנהוג לכנותו "עדיפות המוסר על הפולחן". מדברי הנביא משתמע לכאורה שהוא מתנגד לדרך זו של עבודת האל באמצעות הקרבת קורבנות. האל מדבר כאן בגוף ראשון, והאמצעי הספרותי הבולט הוא "האנשה": ייחוס תכונות אנושיות לאל: "שנאתי", "מאסתי", "לא אריח", "לא אביט", "לא אשמע"….
יש כאן נימה בולטת של זלזול: "חגיכם", "עצרותיכם" וכו'. החגים הם חגים של העם, ולא חגים של ה'!
דרכו של העם לעבוד את ה' אינה מקובלת, אפוא על עמוס (קטע דומה מאד נראה גם אצל הנביא ישעיהו)
רק אם העם ישפר את דרכיו, יתנהג באופן מוסרי ובהתאם למצוות התורה, רק אז יש ערך לקורבנות ולבשר שהעם מביא לאל. המצב שאליו רוצה הנביא להגיע: "ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן".
המשפט והצדקה יציפו את הארץ כפי שמי הים מציפים את האדמה
בדומה לדברי ירמיהו בפרק ז' 22, גם עמוס טוען :"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? יש הרואים בדברים אלה קושי אמוני: זוהי הכחשה לסיפורי התורה על הקרבת הקורבנות בזמן הנדודים במדבר. חלק מחוקרי המקרא טוענים כי דברי עמוס נכתבו, כרונולוגית, לפני כתיבת ספרי ויקרא ובמדבר (שאת זמן כתיבתם, או את זמן כתיבת חלקם, לפחות, מתארך המחקר לימי שיבת ציון), ואילו הפרשנות המסורתית מתמודדת עם הקושי באמירה שהקרבת הקורבנות לא הייתה המעשה החשוב בתקופת הנדודים במדבר, ואלוהים לא התנה את חסדיו לעם בהקרבת קורבנות כלשהם.
הקטע מסתיים בנבואה שעם ישראל ייקח איתו לגלות את האלילים הבבליים ששמותיהם לא לגמרי ברורים. יש הטוענים כי כדי ללעוג לאותם אלילים בחר עמוס (או עורך מקראי כלשהו) לנקד את השמות סכות וכיון על משקל "שיקוץ". בנוסף, מרמז הנביא, קרוב לוודאי, על האמונה האשורית בצבא השמים "כוכב אלוהיכם", כלומר הכוכב שחשבתם אותו לאלוהיכם. הגלות שתבוא כעונש לעם תהייה מהלאה לדמשק" כלומר למקומות המרוחקים מעבר לעיר דמשק, לשם אכן גלו עשרת השבטים בשנת 722 לפה"ס.
הנביא ישעיהו בן אמוץ
הפרקים הנלמדים: א', ב' 1 – 4
מבוא קצרצר לספר ישעיהו
למרות שישעיהו חי כמה עשרות שנים לאחר עמוס והושע, בעריכת אסופת התנ"ך ספרו מופיע כראשון מבין נביאי הכתב. ישעיהו נבא ביהודה בין השנים 740 – 700 לפה"ס לערך. הוא נמנה כנראה על משפחת המלוכה (לדעת חז"ל) ובכל מקרה היה בקשר הדוק עם המלכים בירושלים. נבואותיו של ישעיהו מנוסחות בסגנון מליצי ועיקרן נבואות זעם כנגד העוולות החברתיות של תושבי יהודה בכלל, וירושלים בפרט. הנביא יוצא חוצץ כנגד עושק עניי העם, מוחה נגד ריכוז קרקעות ובתים בידי מעטים וקובל על חוסר הצדק המשפטי ואובדן הדרך המוסרית בקרב מנהיגי האומה.
לישעיהו מספר נבואות לאחרית הימים המתארות שלום כלל עולמי וחזרה ל"ימות גן העדן" שבהם החזק לא טרף את החלש ולא ניצל את כוחו לרעה. הנבואות הללו הפכו נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית.
ספר ישעיהו מכיל 66 פרקים, אבל המחקר המקראי איתן בדעתו כי החל מפרק מ' ואילך מדובר בנביא אחר המנבא בתקופה אחרת, כ – 200 שנה לאחר ישעיהו בן אמוץ, ועל כך עוד נלמד בעתיד.
בתקופת חייו של ישעיהו עוברת יהודה רפורמה דתית רצינית. המלך חזקיהו מחסל מקומות פולחן רבים, הן לאלילים והן לאלוהי ישראל, ומתחיל לרכז את הפולחן במקדש בירושלים, מלאכה שהושלמה רק בתקופת הרפורמה של יאשיהו. חזקיהו הרגיש בטחון וחוזק מדיני, מה שהביא אותו למרוד במלך אשור, מרד שתוצאותיו היו הרות אסון ליהודה, ועל כך כבר למדנו. חזקיהו מקבץ אליו את פליטי ממלכת הצפון, או לפחות את חלקם ופורס עליהם את חסותו. התקופה שבין גלות שומרון (722 לפה"ס) ועד חורבן הבית וגלות בבל (586 לפה"ס) הייתה תקופה משמעותית ביותר בגיבוש הרוח הישראלית – בכלל, והדת היהודית – בפרט. במרכזה של תקופה זו עמד הנביא ישעיהו, ששימש הן כ"סמן ימני" מוסרי והן כיועץ לשלטון ולמלכים, והוא נדרש על ידם לעזור להכריע בעניין עמדותיה הפוליטיות של יהודה.
לסיכום, הנביא ישעיהו צמח על רקע המשבר של תקופתו, ומה שאפשר לו להיכנס לזירה ההיסטורית הייתה העובדה שנתן תשובות ומענה לשאלות ולבעיות שהטרידו את בני דורו.
פרק א'
פס' 1 – הכותרת לספר כולו. ישעיהו מנבא על "יהודה וירושלים". למרות שמהבחינה העניינית מספיק היה לומר שהוא ניבא על יהודה, יש כאן כנראה ניסיון להדגיש את חשיבות העיר כבירת כל עם ישראל. אחרים טוענים כי מכיוון שהכותרת נכתבה בדיעבד, הרי שלאחר מסע סנחריב נותרו בידי חזקיהו רק העיר ירושלים וסביבותיה וזוהי הסיבה לכתוב.
הערה : רבות נכתב במחקר המקראי על פרק א', מבנהו ותוכנו, ותקצר היריעה מלעמוד על היקף הדברים. אציין רק כי בעוד שהקדשתו של ירמיהו, למשל, לנביא מתוארת כבר בפרק הראשון בספרו, הקדשתו של ישעיהו מופיעה רק בפרק ו', מה שהביא רבים לטעון שפרק ו' צריך היה להיות הפרק הראשון בספר ישעיהו. השערה נוספת היא שפרק א' מכיל בקרבו את כל הנושאים בהם עוסק הספר כולו, ולא ארחיב.
פס' 2 – "שמעו שמים והאזיני ארץ" – אי אפשר שלא להיזכר כאן מיד ב"שירת האזינו" (דברים ל"ב) עקב הפנייה הדומה והביטויים הזהים. הנבואה פונה אל קהל השומעים בכל העולם. הנביא קובל על עיוות מסוים: איש שמגדל ומרומם את בניו ומשקיע בחינוכם והם כפויי טובה. יש כאן מעין היפוך של סדרי העולם, וזוהי כנראה הסיבה מדוע מעיד הנביא כנגדו את השמים והארץ. זהו היחס בין הקוסמוס כולו לבין התנהגות בני האדם. חשוב להוסיף כי על-פי חוק "בן סורר ומורה" (דברים כ"א 19 – 21) דינו של בן שמורד בהוריו הוא מוות! אבל האכזבה מהבנים היא לא רק בתחום המשפטי והפורמאלי, אלא גם בתחום הרגשי. אין כלל ספק כי זהו משל ליחסים שבין אלוהים לעם ישראל, והנמשל מתברר מיד בפסוק הבא.
פס' 3 – השור והחמור יודעים מי היד שמאכילה אותם ולמי הם חייבים תודה. לעומתם, עם ישראל – לא יודע! מעניין לציין שבדרך כלל משתמש המקרא בבעלי חיים לצורך אירוניה כנגד בני האדם (למשל הסיפור על אתונו של בלעם ועוד): האדם, שצפוי ממנו לעשות דבר המובן מאליו – לא עושה זאת, ובניגוד לו, בעלי החיים מתנהגים בדיוק על-פי המצופה מהם.
פס' 4 – המילה "הוי" לקוחה מתחום הקינה. ישעיהו מרבה להשתמש במילה זו כפתיחה לנבואות זעם וחורבן. בפס' ישנה הדרגתיות. "חוטא" הוא מי שעובר על החוק ואלו "פושע" הוא מי שמורד בחוק בצורה אקטיבית. "עם כבד עוון" – העוון הוא גם החטא וגם העונש, כלומר עם שחטאו כבד וכך גם יהיה עונשו. "נזורו אחור" – במקום להבריא ולהתרפא – הם חלו. הפסוק מתאר עם מוכה ומובס.
פס' 5 – הנביא כמו מודיע לעם: אל תחשבו שתוכלו להמשיך ולחטוא ולהתחמק מעונש. יש כאן איום גלוי בפורענות ובעונש. כרגיל, הנביא אינו מונה חטאים מבלי שיצביע על העונש שיבוא בעקבות חטאים אלה. כשהוא מנבא פורענות הוא מסביר מה היא הסיבה לכך.
"כל ראש לחולי…" החוקרים חלוקים בדעתם אם יש כאן תאור מצב נוכחי, או שמא איום בעונש עתידי. אם הנבואה מתארת מצב בהווה, קשה להבין כיצד העם לא מרגיש בכך! כנראה שהנביא, בעיני רוחו, כבר רואה את ההרס והחורבן שהעם טרם הפנים שיגיעו, והוא מתאר את המצב העתידי כדי לשכנע את שומעיו להיטיב את דרכם. פרשנים אחרים מתעקשים שיש כאן תיאור של ההווה האיום: בעקבות מסע סנחריב, בימי חזקיהו, יהודה חרבה כמעט כליל, והפסוקים הללו מתארים את המצב הזה בדיוק. כנגדם טוענים פרשנים אחרים כי לא סביר שהספר כולו ייפתח דווקא בתיאור מצב מסוף תקופת נבואתו של ישעיהו. נצטרך כנראה להשאיר את חילוקי הדעות בעינם ולהמשיך הלאה כשהבעיה נשארת בלתי פתורה…..
פס' 6 – יש כאן תאור של אדם פצוע, אבל גם כאן ברור שמדובר במטאפורות. בכמה וכמה מקומות בספרו משתמש הנביא במילה "מכה" לתיאור הגלות ( י' 20, 25, ל' 26 ועוד).
פס' 7 – הארץ מתוארת כארץ שרופה ושוממה, שאת יבוליה אוכלים זרים.
פס' 8 – 9 – רעיון השארית. רעיון זה מופיע לראשונה אצל עמוס וישעיהו מפתח מאד רעיון זה. לאחר החורבן והגלות תישאר ביהודה שארית מובחרת, ממנה יטפח אלוהים את העם מחדש (מזכיר מאד את סיפורו של נח). יחידה נבואית זו מסתיימת באמירה כי אלמלא השאיר ה' שריד ושארית כלשהי, חורבנה של יהודה היה שלם ומוחלט, כחורבנן של סדום ועמורה, שתי ערים שמסמלות במקרא את החטא ועונשו.
פס' 10 – על פי מילות הפנייה "שמעו דבר ה'…" זוהי נבואה חדשה, או לפחות יחידת נבואה חדשה, המקושרת לקודמתה בקשר אסוציאטיבי: האזכור של סדום ועמורה. האמצעי הספרותי כאן הוא תקבולת נרדפת קלאסית, שבה כל מילה, או צירוף בצלע השנייה של התקבולת מחליפים מילה, או צירוף בחלקה הראשון.
פס' 11 – 17 – עדיפות המוסר על הפולחן. בדיוק כמו שראינו אצל עמוס, גם כאן מציג הנביא שתי דרכים לעבודת האל: הדרך הלא רצויה, דרכו של העם, החושב כי די בכך אם יביא למקדש שפע של בשר משובח, יעלה לרגל למקדש וחצרותיו, ואפילו יקרא בכתבי הקודש, אבל כל זה מהשפה ולחוץ, ללא כוונה אמיתית. הדרך השנייה, הדרך הרצויה בפני האל, אותה מציע הנביא: הוא דורש מהעם התנהגות מוסרית ודתית נאותה, עשיית צדקה ומשפט, עשיית הטוב והישר בעיני ה'.
ישעיהו משתמש כאן בדיוק באותם אמצעים ספרותיים שהשתמש בהם עמוס: האנשה של האל, חזרה, ריבוי פעלים, לעג ואירוניה. לדוגמא "רמוס חצרי" – העולים לרגל לחצרות המקדש רומסים את החצר.
"למדו היטב" – עליכם ללמוד כיצד להיטיב עם האנשים, לעשות שיהיה להם טוב.
"חמוץ" – מי שחמסו אותו, מי שחטאו כלפיו.
פס' 18 – "אם" במובן של לכן, מאחר ש. מאחר שחטאיכם אדומים, צריך שילבינו כשלג. המטאפורה כאן היא עניינית-מעשית. מאחר שחטאיכם אדומים – צריך שילבינו!
פס' 19 – 20 – שני משפטי תנאי ותוצאה המנוסחים כמשפט ישר והפוך. התנהגות טובה תביא לפרס, ולהפך: התנהגות רעה תביא לעונש, והדבר הוא ודאי, כי בא מפיו של האל. כמו לאדם הראשון, שקיבל שתי אופציות: לציית לדבר אלוהים וליהנות ממנעמי גן העדן, או לאכול מהפרי האסור ולהיענש. גם בפני העם עומדות שתי הברירות, וכמו שהאדם הראשון בחר דווקא באפשרות הגרועה, כך גם העם, ועל כן בהמשך באה הקינה על מר גורלו.
האם פס' 18 – 20 מדברים על העתיד, שצריך לתקנו, או על העבר, שכבר דובר בו? אצל הנביא הזמן איננו מהווה גורם משמעותי. יש לו תביעה המתייחסת לעבר, להווה ולעתיד: יש להתנהג בדרך מוסרית! לדעת פרשנים רבים מסתבר שישעיהו נוהג לדבר בלשון על-זמנית.
פס' 18 – 23 – זוהי קינה. (המילה "איכה" אופיינית לסוג הספרותי הנקרא קינה ). יש כאן תאור של המצב המוסרי בירושלים, בפרט, וביהודה, בכלל.
"צדק ילין בה, ועתה – מרצחים" על-פי חז"ל, הנביא טוען כי בעבר, כאשר אדם היה נידון למוות, היו משהים את ביצוע גזר הדין עד הבוקר, שמא במהלך הלילה עוד יימצא מי שיעיד לטובת הנאשם, ותמצא לו כף זכות, אבל כעת מוציאים את הנאשם להורג מיד, כאילו ששים לשפוך את דמו. תיאור זה תואם להפליא לתיאור המצב בירושלים בימי המלך מנשה: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב' כ"א 16).
הנביא ממשיך ומתאר את המצב הגרוע בעיר: הכסף הטהור הופך לפסולת שנשארת לאחר הפקתו. היין – נמהל במים ומאבד מטעמו ומאיכותו. גם כאן, רבים הפרשנים הטוענים כי מדובר במטאפורה: מנהיגי העם "מקולקלים" ורחוקים מאד מלמלא את תפקידם באמונה וביושר.
פס' 24 – 31 – לאחר תאור החטאים, חייב לבוא העונש, שהוא עונש של גלות, למרות שהוא איננו מצוין כאן במפורש. לאחר העונש צריכה לבוא הנחמה וההבטחה לעתיד טוב יותר, ובכך עוסקים הפסוקים הללו. העונש הוא, אפוא מצב הביניים, השלב שבין החטא לבין המצב שצריך להיות. בסופו של דבר, ה' רוצה להביא למצב שירושלים תשוב להיות עיר נקייה מהבחינה המוסרית, יש להשיב על כנו את המצב הטוב שבו ירושלים היא "עיר הצדק, קריה נאמנה" בדיוק להפך מהמצב שבו נפתחה הקינה:"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה"!
פס' 29 – 31 – קשים מאד להבנה ויש להם פירושים רבים. יש הרואים כאן דימוי שגור במקרא של הצדיק כעץ שתול על מים, העושה פרי, ואילו הרשע מדומה לעץ נובל (למשל תהילים א', ירמיהו י"ז ועוד) הנידף בפני כל רוח. מערכת דימויים זו מסועפת ומעוגנת ביחס ובקשר העמוק בין הצדק ובין הטבע.
פס' 31 – אופייני לסגנונו של ישעיהו, המרבה להשתמש בנבואותיו בדימוי של עץ ושריפתו,
פרק ב' 1 – 4 – חזון אחרית הימים
זהו אחד הקטעים היותר מפורסמים בתנ"ך כולו, וחלקים ממנו מצוטטים בארמון האו"ם בניו-יורק, ובמקומות אחרים בעולם.
זוהי נבואה ל"אחרית הימים" והפרשנים, כרגיל, נחלקים ביניהם על משמעותו של הביטוי. השאלה קשה, והתשובה לא פשוטה כלל. יש הטוענים כי מדובר בסוף הזמן, תקופה שלאחריה לא יחול כבר שום שינוי בהיסטוריה ובחיי האדם והעולם. אחרים טוענים כי מדובר בזמן כלשהו, בתוך ההיסטוריה, ואין הכוונה למציאות על-זמנית. מדובר במשהו קונקרטי, שיום אחד הוא אכן יקרה! יש לשים לב כי בניגוד לנבואה בפרק י"א, הנושאת אופי דומה, בנבואה כאן אין שום שינוי בסדרי הטבע: האריה לא הופך לצמחוני, והנחש לא הופך להיות ידידו של האדם. מה שאמור לקרות הוא שכל העמים יכירו בעליונותו של אלוהי ישראל, יאמינו בו ובכוחו, ובכך יינתן האות לשלום כלל עולמי, כאשר המקדש בירושלים מהווה מרכז רוחני ודתי לעולם כולו. הנביא מדבר על מציאות ממשית, ברת השגה, לפחות לדעתו.
בעיה נוספת היא שנבואה זו חוזרת, עם שינויים מעטים, בספרו של הנביא מיכה (ד' 1- 5 ) ונשאלת השאלה: מיהו הנביא שהגה את הנבואה במקור? האם מיכה הוא בעל זכויות היוצרים? ישעיהו? ואולי השתמשו שניהם בנבואה שכבר "הסתובבה בשטח"? מכיוון שהידוע לנו על כתיבת ספרי הנבואה ועריכתם הוא קטן עד למאוד, גם לבעיה הזו אין פתרון מוסכם. נסתפק רק באמירה שיותר חוקרים סבורים שישעיהו הוא היוצר המקורי של הנבואה, מסיבות רבות ושונות, ולא ארחיב.
פס' 2 – הנביא "מנתק" את המקדש העתידי מירושלים. העיר משמשת כסמל. חשיבותה היא לא במיקומה הגיאוגרפי, אלא בתכנה הרוחני.
"ונהרו" מילה בעלת כמה משמעויות: כל העמים "יזרמו" אליה כנהר הזורם בדרכו, או מלשון נהרה, כלומר שמחה, או אולי יראו בעיר את מקורו של האור (נהרה=אור).
"עמים רבים" אין כאן סתירה עם הביטוי "כל הגויים", אלא "רבים" במובן של "גדולים" (כמו הביטוי "ורב יעבוד צעיר" – בראשית כ"ה 23).
"לכו ונעלה" הן לשון ציווי לאחרים, וגם עידוד בגוף ראשון.
"בית אלוהי יעקב" יעקב נחשב לאבי הממלכה הצפונית (ואילו יהודה הוא הדמות הדומיננטית בממלכה הדרומית) ועל כן נוטים חלק מהפרשנים לאחר את זמן הנבואה, אולי אפילו לתקופת גלות בבל, היות וקשה לחשוב שנביא ביהודה היה קורא ל-ה' "אלוהי יעקב" דווקא, בתקופת ששתי הממלכות היו עדיין קיימות. מאידך, אפשר והנביא מתכוון בדבריו לתקופה מאוחרת, בה ישרור איחוד מחדש של שתי הממלכות? גם לשאלה זו אין פתרון מוסכם על כולם.
"כי מציון תצא תורה…" האם זהו עדיין ציטוט מדברי הגויים, או שמא דברי הגויים מסתיימים במילים "ונלכה באורחותיו" ומכאן ואילך חוזר הנביא ותובע מן העם לדאוג לכך שירושלים תהפוך למרכז רוחני לעולם כולו? [מבחינה טכנית – אומנותית הפסוק כתוב כתקבולת חסרה במבנה כיאסטי]
"ושפט…" במובן של הדרכה, קביעת הדרך ולאו דווקא מובן של קביעת הדין.
התפיסה המקובלת של נבואה זו היא שאין בכוונתו של הנביא להאדיר את שמו של אלוהי ישראל דווקא, או להפוך את עם ישראל לעם עליון, השולט בגויים מסביב, אלא על מנת שלא תהיינה מלחמות בעולם, וכדי שהאנשים יוכלו לעבד בשקט את האדמה (כפי שנועדו לכך בגן העדן) יש להחזיר את המצב לקדמותו מבראשית, ולהפוך את כלי הנשק לכלי עבודה חקלאיים. הרעיון של שלום כלל עולמי מופיע במקורות נוספים בתנ"ך כמו במזמורי תהילים (מ"ו 10, ע"ו 3 – 12, ס"ז 4 – 5), בחזונו של יחזקאל ועוד.
בין נבואתו של ישעיהו לזו של מיכה מספר הבדלים, חלקם משמעותיים יותר, חלקם – פחות, ואותם ניתן לגלות בקלות על ידי הצבת הטקסטים זה מול זה, ולא ארחיב.
הנביא ירמיהו
הפרקים הנלמדים: א' 1 – 3, ז' 1 – 24, כ"ה 1 – 14
מבוא קצרצר לספר ירמיהו (המבוא ישמש אותנו גם בנושא "נביאי אמת ושקר")
המקורות לידיעותינו על תקופתו של ירמיהו הם משני סוגים: מקורות מקראיים, בעיקר הספרים מלכים ב', ירמיה, ובמידה מועטה גם יחזקאל, ומקורות שמחוץ למקרא, בעיקר אשוריים ובבליים. אלה האחרונים תורמים רבות להבנת האירועים הבין-לאומיים, שגם ממלכת יהודה נשתלבה בהם.
הכותרת לספר א', 1 – 3 – תוחמת את זמן פעילותו של ירמיהו באופן מדויק ביותר: משנת שלש-עשרה ליאשיהו ועד "גלות ירושלים בחדש החמישי", כלומר 627 – 586 לפנה"ס. מכאן שירמיהו ניבא במשך 41 שנה. הייתה זו תקופה הרת-גורל לישראל, בעת שמאורעות חשובים ביותר התרחשו בזירת המזרח הקדמון. ירמיהו היה עד למאבקה של בבל באשור, לניצחונה של בבל ולהשתלטותה על העולם העתיק. המאורע הפנימי החשוב ביותר בירושלים התרחש בשנה השמונה-עשרה ליאשיהו, 622 לפנה”ס, שנהוג לכנותו "הרפורמה של יאשיהו". על רקע חולשתה של אשור, החל יאשיהו בפעולות לחיזוק מעמדה של יהודה בתחום המדיני והדתי כאחד. הוא סיפח לממלכתו שטחים מצפון לירושלים, שהיו בעבר בתחום ממלכת אפרים, ביטל את כל ה"במות"- מקומות שבהם עבדו ל-ה' מחוץ למקדש בירושלים. מעתה רוכזה כל עבודת ה' בירושלים. פעולה זו נעשתה בעקבות מציאת "ספר התורה" במקדש, והייתה מלווה בטקס של כריתת ברית בין העם לאלוהיו.
בשנת 609 נהרג יאשיהו בקרב עם מלך מצרים. "עם הארץ" המליך תחתיו את יהואחז בן יאשיהו, אך מלך מצרים הדיחו מכיסאו והמליך במקומו את אחיו, יהויקים, בהניחו שהוא ינהל מדיניות פרו- מצרית ואנטי- בבלית. בשנת 605, לאחר ניצחון מכריע של בבל על אשור ב-קרב כרכמיש, השתלטה בבל על יהודה והפכה אותה למדינת חסות. בשנת 600 מרד יהויקים בבבל. בעיצומו של המרד, מת יהויקים, ובנו יהויכין מלך במקומו ונכנע לבבל לאחר 3 חדשי שלטון בלבד. בהיותו אחראי בעיני הבבלים למרד, הוגלה יהויכין עם עשרת אלפים מיושבי ירושלים ויהודה. מלך בבל המליך במקומו את מתניה, בנו השלישי של יאשיהו ושינה את שמו לצדקיהו. צדקיהו לא למד את לקח האסונות הקודמים ומרד בבבל. המרד הסתיים בגלות מקיפה, בחורבן ירושלים ומקדשה ובאובדנה המוחלט של עצמאות יהודה בשנת 586 לפנה"ס.
בספר ירמיהו מסופר על קורותיו של הנביא, יותר משמספר כל ספר אחר על נביאו. זהו היחיד מבין ספרי הנביאים שיש בו גם שירים אישיים, וכן פרקים מתולדות חייו של ירמיהו. ירמיהו הקדיש את כל חייו לתפקידו הנבואי, לא נשא אישה ולא הקים משפחה.
ירמיהו נולד בענתות, לא הרחק מירושלים, והיה בן למשפחת כוהנים, שלאחר הרפורמה נשארה חסרת תעסוקה. לאחר תקופה מסוימת עבר ירמיהו לירושלים שם נשא את מרבית נבואותיו. הרקע הכוהני של ירמיהו לא ניכר בדבריו, בניגוד לנביא יחזקאל, שמוצאו הכוהני ניכר מאד בנבואותיו.
בעת שצרו הבבלים על ירושלים, ישב ירמיהו בכלא, משום ששרי המלך ראו בו בוגד הבא לרפות את ידי הלוחמים. לאחר נפילת העיר בידי הבבלים, לא הוגלה ירמיהו, משום שהבבלים ראו בו גורם פרו-בבלי, והוא היה ממנהיגי העם שישבו עם גדליהו בן אחיקם במצפה. לאחר רצח גדליהו ירד ירמיהו עם שארית הפליטה למצרים. אין אנו יודעים כמה זמן שהה שם, אך יש לשער שלא לזמן ארוך, ולאחר זמן מה מת, לא ידוע היכן.
אישיותו של ירמיהו, הרקע ההיסטורי לפעולתו, תורתו המוסרית והכרתו הפוליטית, עשוהו לאחת הדמויות הטרגיות ביותר בקרב נביאי ישראל, דמות שמאפיינים אותה מאבקים פנימיים מתמידים בין מגמות מנוגדות: מצד אחד הרגשת הכורח להתנבא, ומצד שני הרצון להימלט מתפקיד כפוי טובה זה. ההכרה הברורה שאין מנוס מחורבן ירושלים, ומאידך התקווה הקלושה שעל-ידי הטפה אפשר יהיה להיטיב את דרכי העם. מצד אחד נבואות חורבן המלוות בתיאורי זוועה, ומצד שני נבואות נפלאות של ישועה וגאולה. מאבקים פנימיים כאלה היו כנראה גם לנביאים אחרים אך אצל ירמיהו הם הבולטים והעזים ביותר.
המיוחד לנבואות הגאולה של ירמיהו הוא הפנייתן ליהודה ולאפרים כאחד, תוך הדגשת בנייתן מחדש של שומרון ועריה. נראה, שעיקרן של נבואות נחמה אלו נאמר בימי יאשיהו, כשנתחזקו התקוות ללכד מחדש את שבטי אפרים תחת שלטון מלך מבית דוד.
סגנונו של ספר ירמיהו דומה לסגנונו של ספר דברים, ולסגנונה של המסגרת העריכתית של ספר מלכים.
עריכתו של הספר איננה כרונולוגית, כלומר לא על ציר הזמן. יש בספר קבצים של נבואות כמו קובץ נבואות הנחמה, בפרקים ל – ל"ג, קובץ של פרקי נבואות לגויים ועוד. נוסח ספר ירמיהו בתרגום השבעים שונה במקרים רבים מנוסח הספר שבידינו. הנושא דורש חקירה מעמיקה, ולא נרחיב.
פרק ז' 1 – 24 המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו
התפיסה המקובלת במזרח הקדום ראתה את המקדש כביתו של האל, כמשמעו. גם תפיסת המקדש כמקום פולחן, שבו מקריבים קורבנות לאל, היא ביטוי לראיית המקדש כביתו של האל, שבו הוא אוכל את מזונו. החל בימי שלמה המלך, עם כינון המקדש, טופחה בקרב יושבי יהודה וירושלים האמונה, שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר. אין אפוא להעלות על הדעת אפשרות, שה' יהיה הגורם לחורבן מקדשו הוא. הכרה עמוקה זו, שהמקדש הוא נצחי, קבלה חיזוק רציני לאור ההצלה הניסית של העיר בימי מסע סנחריב (על כך כבר למדנו: מלכים ב' י"ח – י"ט). אמונה זו גרמה לעם לאשליה להאמין שלא יאונה רע למקדש, ומכאן שגם ירושלים עצמה לא תיפגע.
פס' 1 – 20: בגלל חטאי העם יוחרב המקדש והעם יגלה מארצו
הנביא מקבל מסר אלוהי לצאת ולעמוד בשער בית המקדש, כנראה באחד מחגי העלייה לרגל.
פס' 3 – בנוי במבנה של תנאי ותוצאה. התנאי להשארות עם ישראל בארצו הוא שיפור בדרכיו. הצירוף "דרכים ומעללים" הוא ביטוי שגור לתאר התנהגות מוסרית ודתית בזיקה לגמול של שכר ועונש. הקשר בין פס' 3 לפסוקים 4 – 7 הוא קשר של כלל ופרט. בפס' 3 נזכרים באופן כללי התנאי והתוצאה. בפס' 4 – 6 מורחב ומפורט התנאי, ובפס' 7 מפורטת התוצאה: ישיבה רצופה בא"י. הרעיון כאן: ישיבה בארץ ישראל מותנית בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה!
פס' 4 – "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה": הנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על הדברים של נביאי השקר האומרים שבניני המקדש יתקיימו לנצח. החזרה המשולשת היא ביטוי להדגשת הלעג של הנביא לדברי השקר. זהו סגנון אופייני לירמיהו. יש מפרשים שהדברים נאמרו כאשר הנביא מצביע על בנינים מסוימים בהר הבית.
פס' 5 – 6: סדר המצוות בפסוקים הללו מן הקל אל הכבד. מן המצוות המוסריות ועד האיסור על עבודה זרה.
פס' 9: הנביא מציין שהעם עוברים על צווים מעשרת הדברות. זאת משום שצווים אלה הם עיקרי האמונה הישראלית, בהיותם הבסיס לברית בין ה' לעם ישראל. על כן העם, העובר על הצווים הללו, מפר את ברית סיני. מניסיון העבר אנו יודעים שבמזרח הקדום העונש על הפרת ברית היה חמור ביותר.
פס' 10 מדגים יפה את הביטחון המוחלט שמאום לא יקרה למקדש ולעיר, ועל כן אפשר לחטוא ללא חשש.
פס' 12 – 15: הנביא מביא שני תקדימים היסטוריים מן העבר הבאים לקעקע את הביטחון המוחלט של העם:
א. חורבן המקדש בשילה- בימי עלי הכהן ושמואל הנביא, נתן ה' את ידו לחורבן המשכן ששכן בשילה. זוהי הוכחה שה' אינו מהסס להרוס את מקדשו, כאשר חטאי העם הופכים לבלתי נסבלים.
ב. חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים- הוכחה נוספת שה' מאפשר הרס עיר בירה השייכת לעמו, ויותר מכך: הוא מאפשר לעמים זרים לכבוש את הארץ ולהגלות את עמו מארצו.
פס' 16 – "…ואל תפגע בי…" אל תפציר בי, אל תתחנן. אחד מתפקידי הנביא הוא לנסות ולהגן על העם מפני זעמו של האל. במקרה זה אומר ה' לנביא כי לא ישעה יותר לתחנוניו לטובת העם. העונש כבר נגזר ולא ישונה.
פס' 17 – 20: כל המשפחה משתתפת בפולחן האלילי. "לעשות כוונים" פירושו עוגות, או מאפה בצק אחר.
"למלכת השמים": בעלי המסורה ניקדו כאן את המילה "מלאכה" בסמיכות. המילה "מלאכה" מופיעה בתנ"ך 166 פעמים, בכולן עם האות א'. חוקרים רבים סבורים אפוא כי הניקוד המקורי של המילה היה כנראה סמיכות למילה "מלכה", אך כדי למנוע את האפשרות להבין שבשמים יש מלכה, בנוסף ל-ה', המלך, שינו את ניקוד המילה.
בפסוקים 19 – 20 מובא העונש שהוא בבחינת מידה כנגד מידה: העם מכעיס את ה' בעבודה זרה, לכן ה' יעניש אותם בכעסו: "אפי וחמתי".
פסוקים 21 – 24: עדיפות המוסר על הפולחן
זהו אחד הרעיונות החוזרים כמעט אצל כל הנביאים. בברית סיני, ה' לא ציווה על הקרבת קורבנות. אם העם יתנהג כיאות, ממילא לא יצטרך לכפר על חטאים, ומכאן שלא יצטרך גם להקריב קורבנות. ה' אינו חפץ בבשר, ובודאי שאינו זקוק להקרבת קורבנות אם אין מצטרפת לכך אמונה אמיתית הנובעת מן הלב.
"עולותיכם ספו [הוסיפו] על זבחיכם ואכלו בשר.." זהו לגלוג על העם. הדברים נאמרים בציניות. העולה הוא סוג של קורבן הנשרף כליל על המזבח. הזבח הוא סוג של קורבן הנאכל ברובו על ידי המקריב. הנביא פונה לעם בהצעה שיאכלו את הבשר בעצמם, מכיוון שלה' אין צורך בבשר הזה, אם אינו מלווה באמונה אמיתית. במקום הקורבנות מעדיף ה' שמיעה בקולו ועשיית רצונו, שהם התנאים לברית בינו לבין עמו, שנכרתה בהר סיני. כמו עמוס לפניו, גם ירמיהו טוען, בניגוד למסופר בספרי התורה, ש-ה' לא דרש מהעם במדבר הקרבת קורבנות וההסבר לקושי – זהה. הדבר היחיד שהאל דורש: "שמעו בקולי ,והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם….למען ייטב לכם" וזוהי כמובן התמצית של הברית שנכרתה בהר-סיני.
פרק כ"ה 1 – 14
כמו שכבר ראינו בעבר (מלכים ב' י"ז – מבוא לחורבן שומרון וגלות עשרת השבטים) בפני ממלכות בסדר גודל של ישראל ויהודה עמדה תמיד השאלה במי מהמעצמות לתמוך, למי מהן לשלם מיסים וממי לקבל הגנה וחסות: האם ממצרים מדרום, או מהממלכה הצפונית, אם זו אשור ואם זו בבל.
פרק ירמיהו כ"ה פותח בציון זמן מדויק. מדובר בשנת 605 לפני הספירה. כזכור, בשנה זו חל מהפך בסדר העולמי: ממלכת אשור יורדת מעל בימת ההיסטוריה ובבל תופסת את מקומה. המלך יהויקים, שהתמנה לשלטון על ידי מלך מצרים (מלכים ב' כ"ג 34 – 35) חייב כמובן את נאמנותו למלך שהמליך אותו, אבל על-פי המסופר במלכים ב' כ"ד 1 – 2 מלך בבל כובש את כל השטח שבין בבל (עיראק של ימינו) לבין א"י ויהויקים הופך להיות בן חסות למלך בבל. יהודה ומלכה עומדים, אפוא בפני דילמה קשה של נאמנות.
ירמיהו איננו מציג את הבעיה כבעיה פוליטית, אלא כבעיה דתית-מוסרית. הוא מזכיר לתושבי יהודה כי מזה 23 שנים הוא דורש מהם התנהגות נאותה והעם איננו מקשיב ואיננו מציית. בפס' 5 חוזר הנביא על הרעיון שהביע בפרק ז' 3: ישיבה לאורך ימים בא"י מותנית בהתנהגות דתית ומוסרית נאותה, אבל חרף כל ההפצרות של ירמיהו וחבריו הנביאים, העם ממשיך בדרכו הנלוזה "לרע לכם" כלומר כדי להביא על עצמו את העונשים הראויים לו.
העונש שיבוא על תושבי יהודה יבוא מצד מלך בבל. חשוב לציין כי בקרב הנביאים היה מקובל הרעיון הנקרא "מטה זעם". על-פי תפיסה זו אלוהים הוא השולט בעולם, הוא אלוהי ההיסטוריה והוא המעלה ומוריד עמים ואימפריות. מכיוון שלאלוהים אין צבא משל עצמו, הוא מעלה מדי פעם אימפריה כזו או אחרת, ובאמצעותה הוא מעניש עמים חוטאים. מכאן ששלטונו של מלך בבל על יהודה הוא עונש לתושבי יהודה על חטאיהם, והשעבוד לבבל הוא רצון האל, ועל כן אסור למרוד בו!
מלך בבל יגיע ליהודה, יחריב אותה עד היסוד "ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם". הארץ תהיה חרבה וריקה מתושביה, עד שלא יישמעו בה קולות שמחה של חתן וכלה (בנבואות הנחמה, בפרק ל"ג 11 מופיע הרעיון ההפוך: כאשר ה' יסלח לעמו תמלא הארץ "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"). לדברי ירמיהו העונש איננו נצחי. הוא "מקציב" לגלות 70 שנה, או אז תיפול בבל בפני ממלכה אחרת, ותושבי יהודה יוכלו לחזור לארצם. [הערה: נבואה זו מתגשמת כמעט בדייקנות, ועל כך נלמד בהמשך]