בראשית – סיפורי הבריאה
פרק א' – ב' 4a – סיפור הבריאה הראשון
משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.
הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.
שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים, אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר, לדעתי, הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן – אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.
חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!
"יש מאין" או "יש מיש"? פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.
האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.
סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.
סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ..וירא … כי טוב…. ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.
השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.
בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה (מאבק כנגד המיתוסים הקדומים) שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.
גם תאור בריאת השמש והירח קשור לרעיון זה. בעוד אצל עמים אחרים הייתה סגידה לגרמי השמים השונים, הרי כאן אלוהים ברא את השמש, הירח והכוכבים והם אינם אלים, ואין להם כוח, או רצון משלהם.
בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. חופש הבחירה הוא ערך חשוב ביותר במחשבה הפילוסופית היהודית. חשוב לציין כי לאדם יש אמנם חופש בחירה, אבל האחריות לבחירה מוטלת עליו, והוא איננו רשאי לגלגל את האחריות הזו לפתחם של אחרים.
לאחר כל ההתייעצויות והתכנונים אלוהים בורא את האדם. חשוב לזכור כי המילה "אדם" כאן איננה שם פרטי, אלא שם כללי לכל בני המין האנושי (על מקור המילה "אנוש" נלמד בהמשך). עוד פרט חשוב ביותר הוא שהגבר והאישה נבראו כאן יחד: "זכר ונקבה ברא אותם" ומכאן גם שהמילה "אדם" כוללת בתוכה הן את הגבר והן את האישה (מה שהביא את חז"ל לומר באחד המדרשים, על סמך הפסוק הזה, כי גבר ללא אישה – איננו כלל אדם!)
לאחר בריאת האדם רואה אלוהים "את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ובכך מסתיים היום השישי.
יש לשים לב כי בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.
סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.
פרשנות ימי הביניים – אחד מהמיומנויות הנדרשות במבחן הבגרות תנ"ך היא "התמודדות" עם פרשנות המקרא של פרשנים מתקופת ימי הביניים. על פרשנים אלה נמנים, בין היתר: ר' שלמה יצחקי (רש"י), ר' דוד קמחי (רד"ק), ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע), ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ר' שלמה בן מאיר (רשב"ם) ורבים אחרים.
השאלות בנושא זה מביאות את דברי הפרשן ונושאות אופי כמעט קבוע: ראשית השאלה היא עם איזה קושי מתמודד הפרשן? מה "מציק לו" בטקסט אותו הוא בא לפרש? השאלה השנייה היא: כיצד מתמודד הפרשן עם הבעיה?
שאלה לדוגמא: הפרשן יוסף בכור-שור מפרש את פסוק 27 בבראשית פרק א' כך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם, אלוהים ברא אותו". עם איזה קושי מתמודד הפרשן, וכיצד הוא פותר אותו? [תשובה: הפרשן מתמודד עם "בעיית הצלם". הוא פותר אותה באמצעות הוספת פסיק לאחר המילה "בצלם". (הוא רשאי לעשות זאת, מכיוון שהתנ"ך התקדש באותיותיו, אבל הניקוד והפיסוק מאוחרים לטקסט במאות רבות של שנים!) על ידי הוספת הפסיק "שובר" הפרשן את הצרוף "צלם אלוהים". לפי הקריאה החדשה אלוהים ברא את האדם בצלם של אדם, זאת מכיוון שהמילה "בצלמו" מתייחסת לפי הקריאה הזו לאדם, ולא לאלוהים.]
במהלך לימודינו נתרגל מספר לא קטן של שאלות מסוג זה.