חוק-
1. דין, תקנה הנקבעת ע"י רשות עליונה והיא חובה על הכל.
2. מנהג שנתקבל ונעשה ברבות הימים חובה על הכל.
3. תופעה קבועה ובלתי משתנה בטבע, בחיים, בחברה וכו'.
חוקה - קונסטיטוציה, משטר המדינה, מערכת חוקי היסוד שלה.
משפט - דין, עניין הנידון ע"י שופט/ים.
כל חברה אנושית, החל בזוג חברים, כיתה, בית ספר, קיבוץ, עיר, מדינה ולבסוף מדינות העולם כולן, זקוקה לחוקים שיסדירו את היחסים בין אדם לחברו ובין האדם והשלטון. חברה שאין בה חוקים, "חוק הג'ונגל" שולט בה, והחזק "טורף" את החלש. החוקים של כל חברה משקפים את הנורמות הנהוגות באותה החברה. שינוי באורחות החיים יביא, קרוב לודאי, לשינוי החוקים. לדוגמא, במאה התשע-עשרה לא נמצא באף מדינה בעולם חוקי תעבורה ברכב מוטורי. ודוגמא אחרת: שלום בין מדינת ישראל, ארצות ערב והפלסטינאים יביא, קרוב לודאי, לשינוי בחוק השרות הצבאי, ויקל על נטל הגיוס. כל חברה, מהחברות השונות הנ"ל, מסמיכה מתוכה אנשים שיחוקקו את החוקים הנחוצים לקיום החברה, זאת מכיוון שאי אפשר להשאיר לכל אדם לקבוע בעצמו את חוקי החברה בה הוא חי.
החוק המקראי לעומת חוקי המזרח הקדום
עם ישראל לא נוצר בחלל ריק. בעמים השכנים היו נהוגים חוקים שונים. בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו במאתיים השנים האחרונות, בעיקר במסופוטמיה ("בין הנהרות" – עיראק של היום), נתגלו לוחות אבן ובהם חוקים של עמים וממלכות: חוקי אור-נמו, חוקי אשנונה, חוקי חמורבי וחוקים חיתיים ואשוריים שונים. בכל קבצי החוקים הללו נוכל למצוא חוקים הדומים במהותם, או בפרטיהם לחוק המקראי, אבל קיימים מספר ההבדלים יסודיים בין חוקי המקרא וקבצי החוקים הללו. ההבדל העיקרי והחשוב ביותר הוא מקור החוק. על-פי המסורת היהודית חוקי המקרא מקורם אלוהי. עשרת הדיברות נמסרו למשה במעמד הר סיני, ובהמשך נמסרו החוקים האחרים. לעומת זאת, חוקי המזרח הקדום מקורם אנושי, ובדרך כלל הם נחקקו על-ידי המלך, ומכל מקום, על ידי בן אנוש. הבדל אחר הוא שחוקי המזרח הקדום עוסקים כמעט אך ורק בהסדר היחסים בין אדם לחברו, בדיני עונשין ובסדר הדין הפלילי, ואילו חוקים רבים לאין ספור במקרא עוסקים ביחסים בין האדם לאלוהיו ומסדירים את עיקרי האמונה. הבדל נוסף הוא שבעוד שקובצי החוק במזרח הקדום עומדים בפני עצמם, הרי החוק המקראי שזור בתוך סיפור יציאת מצרים, המתואר בתורה החל משמות י"ב ועד סוף ספר דברים. ולבסוף, בחוקי המקרא יש חוקים ישראליים מקוריים שאין להם אח ורע בחוקי העמים השכנים.
עם התפתחות מדע בקורת המקרא, החלו להישמע דעות כנגד התפיסה המסורתית שמקור החוק הוא אלוהי. הסיבות לכך רבות ושונות, ולא נפרט את כולן. נביא רק דוגמא: חלק מהחוקים מופיעים פעמיים, ואף שלוש, בספרי התורה השונים. ישנם הבדלים לשוניים וגם ענייניים בין החוקים העוסקים באותו הנושא. אפילו בעשרת הדיברות, המופיעות בשתי גרסאות דומות, יש הבדלים משמעותיים, הן בהנמקה לשמירת השבת והן בדיבר העשירי :"לא תחמוד". לדעת המחקר המקראי מדובר בקבצי חוק שונים, שעוצבו בתקופות שונות, והותאמו מדי פעם למציאות המשתנה. (וראה על כך גם להלן).
חוקי חמורבי
חמורבי מלך בבבל במאה השמונה-עשרה לפה"ס. יש חוקרים המזהים אותו עם אמרפל, מלך שנער (בראשית, י"ד 1) אבל אין זיהוי זה יוצא מגדר ההשערה בלבד. בחפירות שנערכו בעיר שושן נמצאה מצבה הכוללת את מערכת החוקים הקרויה על שם חמורבי. בראש המצבה מופיע האל שמש, המוסר לחמורבי שרביט מלוכה וטבעת. יש הרואים בכך את הענקת הסמכות לחוקק חוקים.
הטקסט הכתוב במצבה מחולק לשלושה חלקים: מבוא, מערכת החוקים וסיכום. במבוא למערכת החוקים כותב חמורבי:
"…בעת ההיא [.......] קראוני להצלחת העם, לי לחמורבי, המושל השגיא וירא האלים, למען השכין צדק בארץ, לכלות רשעים ופועלי אוון, לבל יעשוק החזק את החלש ממנו…"
לאחר מערכת החוקים השלמה מופיע סיכום:
"אלה המשפטים אשר שם חמורבי המלך הנבון, להביא לארצו שלום אמת. אני חמורבי [.....] השמדתי את אויבי ממעל ומתחת, שמתי קץ למלחמות, הבאתי ברכה לארץ [.........] האלים הגדולים קראוני, על כן אנוכי לבדי הנני הרועה המביא ישועה. צילי הטוב פרוש על עירי, בחיקי החזקתי את יושבי ארץ שנער ואכד [......] סכותי עליהם בחוכמתי למען לא יעשוק תקיף את חלש, לנהל במישרים יתום ואלמנה [.......]
(על-פי : אברהם לבנון, קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, הוצאת אור, תשכ"ז, עמ' 76, 105)
כאמור ההבדל העיקרי בין חוקי המקרא לחוקי חמורבי הוא במקור הסמכות ובדמות המחוקק: האל מכאן והמלך מכאן.
קבצי החוקים בתורה
רוב החוקים בתורה מרוכזים בשלושה קבצים גדולים ונפרדים זה מזה: (הערה: יש גם חלוקות שונות מן החלוקה שלהלן)
א. ספר הברית- שמות כ'-כ"ג, הקובץ מכיל חוקים אזרחיים, חוקים מוסריים-חברתיים וחוקים פולחניים.
ב. ספר כוהנים - שמות כ"ה-ל"א, ל"ה-מ', ספר ויקרא כולו וכן ספר במדבר, פרקים א'-י', כ"ח-ל’. עיקר עניינם של חוקים אלה הוא בסדרי הפולחן ובמעמד הכוהנים בפולחן. יחד עם זאת מוצאים כאן גם חוקים מקבילים לחוקים שבספרי שמות ודברים, בעיקר חוקים העוסקים במצוות החלות על כל בני-ישראל ובחלקם אף במצוות מוסריות-חברתיות.
ג. משנה תורה - כולל את החוקים המופיעים בספר דברים, המרוכזים בעיקר בפרקים י"ב-כ"ו. חלק מן החוקים מקבילים בתכנם לחוקים בקבצים האחרים, אך מצויים כאן גם חוקים ייחודיים העוסקים במעמד המלך, הנביא, חוקי מלחמה ועוד. החוקים הפולחניים מאופיינים ע"י הצו החוזר לריכוז הפולחן "במקום אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם".
בשלושת הקבצים מיוחסים החוקים והמשפטים לה', ובאמצעות משה ניתנו לעם ישראל. הקבצים שונים זה מזה בסגנונם, בחלק מנושאיהם ואף ביחסם לעניינים שונים שהחוקים עוסקים בהם. יתר על כן, גם כל אחד מן הקבצים כשלעצמו אינו מהווה קובץ אחיד ומגובש מבחינת מבנהו הפנימי וסדר החוקים שבו, ואף לא מבחינת ניסוחו וצורתו.
עיון בחטיבות החוקים שבתורה, ניתוח החוקים השונים וההשוואה בין חוקים מקבילים בקבצים השונים, מצביעים על כך שחוקת התורה התהוותה בתהליך מורכב וממושך והיא משקפת מגמות היסטוריות וחברתיות שונות ואף מאוחרות יחסית.
כאמור, משפט התורה אינו מפריד בין תחום המשפט האזרחי לבין תחומי המוסר והדת ובכך הוא נבדל מחוקי המזרח הקדמון, שהם בעלי צביון חילוני. המסורת על מוצאם של חוקי התורה במעמד הר-סיני וכתיבתם באמצעות משה, באה להקנות סמכות אחת ואחידה לקבצים שונים ולגרסאות שונות של חוקים.
התיאוריה של אלט.
החוקר הגרמני אלט (1883 – 1956) הבחין בין שתי צורות יסוד עיקריות של חוקי התורה על פי ניסוחם הסגנוני: החוק הקזואיסטי והחוק האפודיקטי.
החוק הקזואיסטי – זהו חוק מותנה. הוא מפרט את נסיבותיהם של מקרים משפטיים שונים ומציין את הדין בכל מקרה, ומכאן שמו (casus – בלטינית -מקרה). מבחינה תחבירית מורכב החוק הקזואיסטי ממשפטי תנאי ומשפטי תוצאה. את סגנונם של משפטי התנאי מאפיין השימוש בשתי מילות התנאי "כי" ו - "אם", שימוש המאפשר גיוון המקרים על ידי חלוקתם למקרה ראשי – המוצג על-ידי המילה "כי", ומקרה משני, המוצג על ידי המילה "אם". משפטי התנאי מגדירים את המקרה המיוחד ומגבילים אותו ביחס לאחרים. משפטי התוצאה מגדירים את המסקנות המשפטיות מן המקרה המתואר.
לדעת אלט, החוקים הקזואיסטיים שייכים לתחום השיפוט התקין ונועדו לספק צרכים של שפיטה מקומית, של השופטים בשער העיר. מערכת כזו הולמת חברה יישובית, ומשקפת ללא ספק, את השלב שלאחר התנחלות בני ישראל בכנען. החוקים הקזואיסטיים הם חילוניים לפי טבעם, ועוסקים בעיקר ביחסים שבין אדם לחברו.
החוק האפודיקטי – עיקרו צו מוחלט, והוא מנוסח בצורה פסקנית, ואין בו פירוט כלשהו. לדוגמא: "לא תרצח", "מכה איש ומת מות יומת" (יש המכנים צורה זו של חוק "החוק הבינוני" מכיוון שהפועל מופיע בזמן הווה) וכו'. המקרה הפלילי והדין גובשו יחד במשפט קצר אחד. החוק האפודיקטי נובע לכאורה מרצונו של ה' ואינו ניתן לשינוי, או להמרה בכופר נפש.
יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית – מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.
הניגוד פנימי והצורני בין שני סוגי החוק מתאים לניגוד שבין שתי אורחות החיים – המדברי מחד, והיישובי בכנען, מאידך. בתהליך ארוך של התמודדות ופשרה אוחדו שתי מערכות החוקים הללו לכלל חוקה אחת.