שיבת ציון – תקופת הבית השני
מבוא קצר לתקופת שיבת ציון
עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה). [דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים. [תאוס = אל. קרטיה = שלטון. בניגוד, למשל לדמוקרטיה: דמוס = עם] ולבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.
הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית התקופה נתפסו היהודים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה (למשל: יחזקאל ל"ו 24 – 29).
השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון נישואין וכו' הם יציר כפיה של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם. למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו. ספרי התנ"ך נכתבו מעתה בכתב זה ולא בכתב העברי העתיק.
בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש, שהיה כנראה אדם נאור, הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים. הם ראו בו משחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם מחדש את המקדש.
עזרא
פרק א' 1 – 7: הצהרת כורש
פס' 1 – לכלות דבר ה' מפי ירמיהו" בשתי נבואות שונות (כ"ה 12, כ"ט 10) מנבא ירמיהו כי גלות בבל תסתיים לאחר 70 שנה. זהו אמנם מספר טיפולוגי, אבל מסתבר שירמיהו לא טעה בהרבה. בכל מקרה, פירוש המשפט הוא: הסתיימה התקופה שהקציב הנביא ירמיהו לגלות. כמו בישעיהו מ"ד, גם כאן ה' הוא זה ש"מעיר" את רוחו של כורש.
בפסוקים 2 – 4 מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש.(בעזרא, ו' נמצאת הגרסה הארמית). בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של דמות האל. האחת, אוניברסאלית: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'…" והשנייה, מקומית: "הוא האלוהים אשר בירושלים". קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל. יש הסוברים, על סמך ממצאים שנתגלו, כי כאשר כורש פנה אל עם כלשהו, הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם.
מהנאמר "מי בכם", "מכל עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות, ולא חובה, והיא אפשרית אך ורק לבני העם היהודי אשר ירצו בכך.
בפסוק 4 דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים (לא רוצים?) לחזור ליהודה, לתרום כסף, זהב ומתנות כדי לחזק את ידי העולים, וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש. הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור. יש הטוענים כי מדובר ביהודים, שכניו של מי שהחליט לחזור. אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים.
חשוב לזכור: כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית, לא מדינית!
מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה". (זהותו ותוארו אינם ברורים לנו) מן המסופר בהמשך ספר עזרא מסתבר כי ששבצר מונה להיות מושל יהודה מטעם השלטון הפרסי ("פחה"), והוא היה אחראי גם לבנייתו של המקדש.
על קבוצת העולים נמנו ראשי משפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים לויים ועבדים, יחד קרוב לחמישים אלף איש.
בהמשך הפרק, מופיעה רשימת כלי המקדש שנותן גזברו של כורש ליוצאים. רשימה זו אינה דומה כלל לרשימת השלל שנלקח מהמקדש, ואין כל דרך להסביר את ההבדלים.
בפרק ב' רשימה מפורטת, המונה את משפחות העולים, מספרם ומקום מושבם. (הרשימה חוזרת בנחמיה, ו')
פרק ד' 1 – 6
פרק ג' מסתיים בסיפור הנחת אבן הפינה, או מתווה של יסודות כלשהם לבית המקדש החדש. אולם הדברים לא היו כה פשוטים וקלים. פרק ד' פותח בסיפור כי "צרי יהודה ובנימין" שומעים כי היהודים עומדים לבנות מחדש את בית המקדש, והם דורשים להשתתף אף הם בבנייה, מהסיבה כי גם הם מאמינים באלוהי ישראל ולו הם זובחים, החל מימי המלך האשורי אסרחדון שהושיב אותם בארץ ישראל.
זרובבל, שעל-פי הנאמר כאן עמד בראש שבי ציון, ושאר המנהיגים מסרבים לבקשת השיתוף בבנייה מהסיבה כי כורש, בהצהרתו, הטיל את המשימה לבנות מחדש את המקדש רק על אותם אנשים שחזרו מן הגולה.
היסטוריונים טוענים כי מי שעמד באותו זמן בראש השבים מבבל היה דווקא ששבצר, ואיזכורו של זרובבל כאן בטעות יסודו, ולא ארחיב בנושא זה.
בנוסף, יש לשים לב למספר לא קטן של טעויות ושיבושים בטקסט. יש חוקרים הטוענים בתוקף כי אין כאן "טעויות", אלא שיבושים במתכוון! הרקע לדברים הוא כנראה רגש העליונות של שבי ציון, על פני אותם היהודים שנשארו בארץ, ולא יצאו לגלות. סופר מאוחר, שקיבל את הגישה "האליטיסטית" של שבי ציון ואת מגמות ההתבדלות שלהם, שהתחזקו לאחר בואו של נחמיה ליהודה, שינה את הכתוב. לדוגמא, במקום הביטוי "שרי יהודה ובנימין הוא שינה ל"צרי יהודה .." כדי להפוך את ראשי היהודים המקומיים לאויבים של אותם יהודים שחזרו מבבל. עוד נאמר: "ולא אנו זובחים", במקום "ולו אנו זובחים". בנוסף, בתשובה לצרי יהודה ובנימין נאמר: "כי אנחנו יחד נבנה" בעוד שברור לחלוטין שכוונת הדוברים היא לומר: "כי אנחנו לא נבנה יחד" וכו'. חוקרים אחרים טוענים כי מי שדורשים לשתף אותם בבנייה הם דווקא השומרונים, אותם אנשים שעל-פי המסופר במלכים ב' י"ז התגיירו מפחד האריות, אבל הסבר זה לא עונה על כל הקשיים בטקסט, ובכל מקרה, בהמשך הדרך השומרונים אכן היוו אבן נגף ואויב מר לשבי ציון, אבל לא בהכרח הם האנשים עליהם מסופר בפרק ד'.
תגובת "צרי יהודה ובנימין" נחלקת לשניים.
א. בפס' 4 נאמר: "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות"- ראשית, המחבר מבדיל כאן בין "עם הארץ", שהם אותם תושבי יהודה שנשארו בארץ ולא גלו, לבין "עם יהודה" שהם אותם יהודים שזה עתה חזרו מבבל. שנית, הם עושים כל שביכולתם להפריע לשבי ציון לבנות את המקדש.
ב. "וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש"- הם פונים למלך כורש במכתב שטנה כנגד היהודים, במטרה לעכב את הבנייה. בהמשך הפרק, ובהמשך ספר עזרא נכתבות עוד שתי אגרות "הלשנה" כנגד היהודים, האחת אל דריוש, והשנייה אל אחשורוש ומלכי פרס אכן ציוו על הפסקת העבודות להקמת המקדש.
בניית המקדש מתעכבת, אפוא, ועל-פי מקורות מקראיים אחרים עוברות למעלה מ – 20 שנה עד לחנוכת המקדש בשנת 515 לפנה"ס.
חגי
פרק א'
במחקר המקראי מקובל לחשוב כי ארבעה נביאים ניבאו בתקופת בית שני: ישעיהו "השני" (השם בו נהוג לכנות במחקר את הנביא האלמוני שנבואותיו מופיעות בספר ישעיה, מפרק מ' ואילך) חגי, זכריה ומלאכי. המסורת היהודית רואה בנביא מלאכי (שכלל לא ברור שזהו אכן שמו!) את אחרון הנביאים.
חגי וזכריה (וכנראה שגם ישעיהו "השני") חיו באותה תקופה. הימים ימי הצהרת כורש. רק חלק קטן מהעם חוזר לארץ ישראל, ולמרות האישור המפורש שנתן כורש, המקדש אינו מוקם. כפי שראינו בפרק ד' בספר עזרא (ובמקורות נוספים בספר) מסופר כי יהודים שנשארו בארץ ולא יצאו לגלות בבבל, וכמובן גם העמים השכנים, הפריעו להקמת המקדש, ע"י כך ששלחו אגרת לדריוש, יורשו של כורש, וזה עיכב את בניית המקדש. בספר חגי מסופר כי המקדש איננו מוקם מחמת המצב הכלכלי והביטחוני הקשה. היה רצף של שנות בצורת, וכל אחד היה עסוק בהישרדות, ולכן לא היה לאיש את הזמן והכסף לעסוק בבנייה. גם השכנים מסביב התנכלו לשבי ציון המעטים, החלשים וחסרי האמצעים. וכך, למרות שיסודות המקדש הונחו מיד לאחר השיבה מבבל (כפי שמתואר בעזרא ג') התעכבה בניית המקדש למעלה מעשרים שנה, והבית השני נחנך רק בשנת 515 לפה"ס.
ספר חגי מכיל שני פרקים בלבד. כלולות בו ארבע נבואות, שנאמרו במשך ארבעה חדשים "בשנת שתיים לדריוש" (520 לפה"ס).
הנבואה הראשונה : א' 1 – 11.
בנבואה הראשונה פונה חגי אל העם בדרישה לחזור באופן מיידי לבניית המקדש שהופסקה. הוא מצטט את דברי העם: "לא עת בא עת בית ה' להבנות…" (פס' 2). על-פי דברי העם אין אפשרות לבנות את המקדש בגלל המצב הכלכלי הקשה, שלא יאפשר לבנות בניין מפואר, כפי שהיה הבית הראשון. חגי נוזף בעם על כך שבעוד כל אחד מהם דואג לעצמו, אין איש דואג לביתו של ה'.
חגי נוקט בטכסיס לוגי: הוא הופך סיבה לתוצאה! בעוד שלדברי העם הסיבה לכך שאין בונים את המקדש היא המצב הכלכלי הקשה, טוען חגי כי המצב הכלכלי הקשה הוא תוצאה של הפסקת הבנייה (כלומר, כביכול זהו עונש מה' על הפסקת הבנייה). הנביא מתאר באופן ציורי את הקשיים הכלכליים של העם: הם זורעים הרבה – וקוצרים מעט, אוכלים – ואינם שבעים, שותים – ואינם משתכרים וכו'. לשיא מגיע התיאור בביטוי המטפורי: "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" (פס' 6) כלומר, השכיר מקבל משכורת וכביכול הוא טומן את הכסף בכיס עם חור, והכסף נופל ואובד.
חגי פונה לעם בדרישה לפנות אל ההרים בסביבה, להביא משם עצים, (אולי בניגוד למחשבת העם, שיש לבנות את המקדש אך ורק מארזי הלבנון המפוארים, אך רחוקים מהשגה!) ולבנות מיד את המקדש, וכך יבוא הקץ לסבלם. השמים ימטירו גשם, ומצבם הכלכלי ישתפר באופן מיידי.
תגובת העם ומנהיגיו לנבואת חגי : 12 – 15.
תוכחת הנביא השפיעה על העם באופן מיידי, ועוררה בהם פחד (פס' 12). 23 ימים לאחר שנשא חגי את נבואתו, מחדש העם את הבנייה. אך כפי שיסתבר בהמשך, גם הפעם סיפור הבנייה לא הסתיים.
ישעיהו
מבוא קצרצר : במסורת נהוג לייחס את כל ספר ישעיהו, על 66 פרקיו, לנביא ישעיהו בן אמוץ, שחי ביהודה בתקופת המלך חזקיהו (715 – 685 לפה"ס בערך). המחקר המקראי אינו יכול לקבל קביעה זו, מכיוון שהחל בפרק מ' מתחלף סגנונה של הנבואה, והרקע הפוליטי-מדיני של הנבואות מכאן ואילך, הוא שונה לחלוטין. בעוד ישעיהו בן אמוץ חי בתקופה של עצמאות לאומית, בראש המדינה עומד מלך מבית דוד, בית המקדש קיים, והממלכה השולטת בעולם היא אשור , הרי החל מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה, אין אזכור למלך כלשהו, אין מקדש, והממלכה השלטת בעולם היא פרס, כאשר שמו של המלך כורש נזכר במפורש. כלומר מדובר בתקופה המאוחרת לפחות ב – 150 שנה לתקופתו של ישעיהו בן אמוץ. אי לכך נהוג במחקר לקרוא לנביא, שנבואותיו מופיעות החל מפרק מ', ישעיהו השני . במסורת, שכאמור לא מקבלת קביעה זו, נהוג לקרוא לנביא זה "הנביא המנחם", זאת מכיוון שמרבית נבואותיו הן נבואות נחמה, שנועדו לעודד את העם בגלות בבל, ועם החזרה לארץ – את שבי ציון, שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה בכי רע. הטענה העיקרית של המסורת: בראש פרק מ' אין כל כותרת, ולא ייתכן שישמיטו את שמו של הנביא שניבא נבואות כה נפלאות. זאת ועוד, הרי מדובר בנביא ה', ועל-כן אין כל מניעה לכך שינבא גם לתקופה מאוחרת הרבה יותר.
פרק מ' : הפרק כולו הוא פרק של נחמה. הנושא המרכזי בו הוא הגאולה. הנביא מציג את גדולת האל כבורא העולם ומנהיג ההיסטוריה העולמית. הוא עושה זאת ע"י הצגת אפסות האלילים. זאת כמובן כדי לעודד את רוחו של העם, הזקוק בדחיפות לחיזוק אמונתו ב-ה', לאחר שהייה כה ממושכת בגלות. בפרק זה, ובבאים אחריו, נתן ישעיהו השני ביטוי נבואי לניצחון הרוח היהודית על משבר החורבן והגלות, ולנאמנות הנצחית של עם ישראל לאלוהיו, חרף כל התנאים החומריים והמדיניים. זאת בניגוד לעמים אחרים, שמפלות מדיניות הביאו אותם להאמין באלוהי העמים שהביסו אותם בקרב. אצל ישעיהו השני האמונה ב-ה' היא מוחלטת והתפישה המונותאיסטית מגיעה אצלו לשיא. התלהבותו של הנביא מחפה על הפער העצום בין האמונה המוחלטת בכוחו של ה', לבין המציאות העגומה.
הפרק פותח בקריאה "נחמו נחמו עמי". קוראים אותו בבית הכנסת בשבת שלאחר תשעה באב, ועל כן נקראת שבת זו "שבת נחמו".
חלק א': פס' 1 – 11.
פס' 1: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם" – הקושי כאן: אל מי פונה הנביא בשם ה'? אם הוא פונה לעם – הרי היה צריך לומר "התנחמו" וכו'. יש המסבירים כי הכוונה כאן שכל אחד בעם ינחם את חברו. הסבר אחר: ה' פונה לנביא, או לנביאים נוספים, למנהיגי העם וכו' שינחמו את העם שנמצא בגלות.
פס' 2: "דברו על לב…" נחמו, עודדו את העם. "כי מלאה צבאה" - הסתיים הזמן הקצוב לשעבוד.
"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" – העם נענש בעונש כפול על חטאיו. יש כאן קושי אמונתי כי העונש הכפול עומד בסתירה למידת הצדק האלוהית! הפתרון המקובל: הנביא מגזים כאן, כדי להראות כי גאולת ישראל היא ודאית, ובלתי מותנית בהתנהגותם, היות וכבר נענשו בעונש כבד. מבחינה ספרותית יש הקושרים את המילה "כפליים" עם הכפלת המילה "נחמו" בראשית הפרק.
בהמשך הפרק משמשת המילה "קול" כמילה מנחה, והיא מקשרת בין את היחידות הקטנות ליחידה אחת.
פס' 3: "קול קורא: במדבר פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו". הקול הקורא הוא של ה', או מלאכיו, והקול קורא לפנות את המכשולים בדרך בפני החוזרים מבבל. מוטיב זה חוזר אצל ישעיהו מספר פעמים, והוא בא להבטיח לעם כי הקשיים שהיו לעם ביציאת מצרים לא יחזרו, והדרך מבבל לא"י תהיה קלה וללא כל בעיות. [במאמר מוסגר : הביטוי "קול קורא במדבר" - שבו אנו משתמשים עד היום לתאר מי שטענותיו ואזהרותיו אינן נשמעות - מבוסס על קריאה לא נכונה של הפסוק, שלא על-פי כללי התקבולת המקראית.] הקשר בין פס' 3 לפס' 4 הוא קשר של כלל ופרט: פס' 3 מתאר את יישור הדרך במדבר, ואילו פס' 4 מתאר בפירוט כיצד ייעשה הדבר.
פס' 5: " וראו כל בשר, כי פי ה' דבר" באמצעות מעשי הנסים תראה האנושות כולה כי ה' עוזר לעמו.
פס' 6 – 8: הרעיון המרכזי כאן הוא אפסותו של האדם, והיותו בן חלוף, לעומת גדולתו של האל, נצחיותו ונצחיות דבריו, מכאן שגם אם הבטחות האל לעמו טרם התקיימו, אין ספק שהתממשותן קרובה.
פס' 9 – 11: זהו המשכו של הרעיון מפס' 5. הנביא פונה לנערה המבשרת (תפקיד של מבשרות, מקוננות וכו' היה שמור לנשים!) כדי לבשר לעם על החזרה לארץ. המבשרת מודיעה לעם "הנה אלוהיכם", ובפסוקים הבאים מפורט כיצד יבוא ה' בראש השבים לארץ. מתוארות כאן שתי דמויות של ה': בפס' 10 מדובר בכוחו הפיזי של האל, ובפס' 11 מתואר ה' כרועה צאן רחמן, המוביל את עדרו. בפס' 10 תפקיד של זרוע ה' להכות בכל אויבי ישראל, ואילו בפס' 11 זרוע ה' חובקת את החלשים ונוסכת בהם ביטחון וחמימות.