תגובות לחורבן ושיבת ציון – פרקי הרחבה
הפרקים הנלמדים: יחזקאל ל"ז 1 – 14, איכה ה', תהלים קל"ז
יחזקאל ל"ז 1 – 14 – חזון העצמות היבשות
זהו חזון הגאולה הידוע ביותר של יחזקאל, והוא מעורר עניין בזכות עיצובו האומנותי, ההשקפה המובעת בו והמחלוקת הפרשנית שהוא מעורר. גם כאן משתמש הנביא באמרה עממית: "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (פס' 11). אמרה זו מבטאת את הערכתם של גולי בבל, שאין עוד סיכוי לתקומה לאומית, ונראה שהרקע לתחושה זו הוא חורבן ירושלים וגלות צדקיהו, משנסתם הגולל על התקווה לשיבה מהירה לארץ. [הערה : לא לחינם השתמש המשורר אימבר בביטוי "עוד לא אבדה תקוותנו" כדי לבטא את הכמיהה לתקומה לאומית, שהלכה והתממשה מול עיניו]. הנביא אינו מתווכח עם האמרה העממית הנ"ל. אדרבא, הוא מקבל דימוי זה, של עצמות יבשות, אך מראה שהאל מחייה אפילו עצמות יבשות. הלקח הלאומי ברור: חרף הגלות, העם ייגאל וישוב לארצו! כדי לעמוד על מלוא המשמעות של הנבואה ראוי לציין, שאין תקדים היסטורי לתופעה של עם שלם שגלה מארצו, וחוזר מהגלות לארץ מכורתו. עם ישראל עשה זאת פעמיים, בתקופת שיבת ציון וכמובן, בעת החדשה.
מאז שנשא יחזקאל את נבואתו ועד היום, קיימת מחלוקת ביהדות על עצם כוונת הנביא בנבואתו זו. על רקע נטייתו של הנביא להציג את עמדותיו בעזרת משלים ופעולות סמליות, יש רבים הטוענים כי חזון העצמות היבשות הוא משל. העם, השרוי הרחק ממולדתו ללא תקווה, משול כאן לעצמות יבשות. הגלות משולה לקבר, והשיבה לארץ ישראל משולה, אם כן, לתחיית העצמות. אף על פי כן ישנם רבים הטוענים שאין כאן משל כלל וכלל וכוונת הנביא היא כפשוטם של דברים: נבואה על תחיית המתים באחרית הימים. חשוב לזכור כי לכל אורך התנ"ך, למעט במקרה אחד, שגם עליו חלוקות הדעות (דניאל י"ב 3), המוות הוא בבחינת "כרטיס בכיוון אחד", ולכן, לעניות דעתי, לגישה השנייה אין אחיזה במציאות, והיא ניסיון לתת חיזוק מקראי לרעיון שהתגבש דורות רבים לאחר מכן.
המילה המנחה במשל היא "רוח", והיא מופיעה כאן בארבעה מובנים שונים: רוח ה', רוח חיים, רוח נושבת וכן גם רוח במובן של כיוון: "מארבע רוחות בואי הרוח".
איכה, פרק ה'
מגילת איכה היא אחת מ"חמש המגילות" הנמנות על קובץ ה"כתובים" בתנ"ך. היא מכילה חמישה פרקים, כשארבעת הראשונים כתובים על פי סדר אותיות הא'- ב' (אקרוסטיכון). בפסוקים רבים מאד במגילה שלוש פסקאות, שזהו המשקל הרגיל של קינה. יוצאים מן הכלל הם פרק ג', שבו כל חרוז מהווה פסוק כשלעצמו. ופרק ה', שבו לכל פסוק שני חלקים.
המסורת מייחסת את המגילה לנביא ירמיהו, בן דור החורבן, אך אין הדבר יוצא מגדר סברה, מכיוון שסגנונה של המגילה, ואוצר המילים והביטויים שבה מביאים למסקנה השוללת הנחה זאת של המסורת. נהוג לקרוא את המגילה בבית הכנסת בתשעה באב. המגילה נקראת על שם מילת הפתיחה "איכה", שהיא מילה אופיינית לקינות במקרא, אך יש גם הקוראים למגילה בשם "קינות".
המזמורים במגילת איכה נמנים על הסוג הספרותי הנקרא קינה. ככלל, מבחינים בין קינה אישית, כאשר המשורר מקונן על מר גורלו, ובין קינה לאומית, בה המשורר מקונן, כמובן על הגורל של עמו וארצו. הקינות בספר איכה נמנות כמובן על הסוג השני. בקינה מסוג זה מבחינים במספר מאפיינים:
*תיאור החורבן – המקונן מתאבל על החורבן הפיזי של העיר והארץ.
*תיאור הבושה ולעג האויבים – אחד הדברים הקשים הוא לסבול את הלעג מצד האויבים.
*תיאודיצאה - צידוק הדין – אחד השלבים ההכרחיים בבקשת הסליחה מאלוהים הוא ההכרה בחטא
וההודאה בצדקת עונש (חטאנו – מגיע לנו….).
*בקשת סליחה – השלב שלאחר ההכרה בחטא, והוא חשוב לא פחות.
*דרישה לנקמה באויבים – לדברי פסיכולוגים, רגש הנקמה הוא רגש "בריא" המנטרל כעסים ועצב.
*ההנמקה לדרישה לנקמה – שמו של ה' – האסון שפגע בעם ישראל פגע גם בשמו ובגדולתו של ה'.
נהוג לחשוב שפרק ה' במגילת איכה הוא "תחינת ציבור", או "תפילת ציבור", הנאמרת בגוף ראשון רבים. הפנייה "זכור ה'" מופיעה במזמורים מאותו הסוג בספר תהילים. העם פונה אל ה' שיראה ויזכור את החרפה בה הוא שרוי. חורבן העיר והמקדש הביא רבים לחשוב ש-ה' שכח את העם, או נטש אותו ועל-כן באה התחינה שיזכור ויראה.
פס' 2 – 5 מתארים את החורבן, הסבל וההשפלה שהיו מנת חלקם של תושבי יהודה. הארץ הפכה להיות נחלת זרים. הכובש הבבלי הגלה את התושבים ומסר את הבתים והנחלות לאנשים זרים (בדומה לשיטה האשורית!). התושבים מדומים ליתומים מאב והאמהות "כאלמנות". השימוש ב – כ' הדמיון הביא לא מעט פרשנים לחשוב כי מדובר כאן במטאפורה: העם כמו התייתם מאלוהיו! כתוצאה מהמצב הקשה ומאובדן מקורות הפרנסה יש לקנות את המים לשתייה בכסף, וכך גם את העצים לבישול והסקה.
פס' 6 – משובש מאד מבחינה לשונית ותחבירית ועל כן לא מובן. יש המסבירים כי מדובר כאן בברית שכרת המלך צדקיהו עם מצרים כדי שתעזור לו במאבקו בבבל, ברית שכמובן הכזיבה. אחרים מסבירים כי מדובר כאן בצורך לקבל עזרה מעמים אחרים כדי להשיג אוכל, ולא ארחיב.
פס' 7 – תיאור תמציתי ומדויק של שיטת הגמול שהייתה נהוגה באותם ימים ביהודה וישראל: האבות - חטאו. הבנים – נענשים! יש הרואים כאן מעין טרוניה "סמויה" כנגד האל.
בפסוקים הבאים מתוארת הפגיעה בכל תחומי החיים:
פס' 8 – השליט הבבלי נקרא בציניות "עבדים", והם המושלים בעם. יש כאן תלונה על היפוך סדרי עולם: העבדים מושלים בעם ישראל, ואין מי שיציל את העם מידם.
פס' 9 – קשיים כלכליים ו/או ביטחוניים חמורים. כדי להביא אוכל יש לסכן את הנפש. יש הרואים בביטוי "חרב המדבר" רמז לכך שביהודה שררה אנארכיה, ושבטים נודדים מהמדבריות שמסביב החלו להטיל את מוראם על פליטי החורבן. אחרים טוענים כי הביטוי "בנפשנו" רומז לכך שהתושבים שנשארו נאלצו למכור את עצמם, או את בני המשפחה לעבדות כדי לקנות אוכל. בפס' 10 מסביר המשורר כי הרעב והצרות הכלכליות גרמו גם למחלות ממש.
פס' 11 – גם הנשים סובלות סבל רב מהמצב הקשה. יש כאן תקבולת במבנה חסר:
"נשים בציון עינו, בתולות (עינו) בערי יהודה" בתנ"ך, לא פעם, השורש ע.נ.ה בהקשר זה מרמז על אונס, או על יחסי מין בכפייה (למשל: דברים כ"ב 24, או בסיפור על אמנון ותמר, תמר אומרת לאמנון אחיה: "אל תענני" שמואל ב' י"ג 12 ועוד)
פס' 12 – 14 – הבבלים פגעו בכל שכבות הציבור: הם תלו את השרים והמנהיגים, לא נתנו כבוד לזקנים (בניגוד לדרישה "והדרת פני זקן"), הנערים נלקחו לעבודות פרך כמו טחינה וסחיבה של בולי עץ כבדים, הזקנים, שהיו רגילים לשבת בשער העיר ולשפוט את הבאים אליהם ולפשר בין צדדים יריבים, או מסוכסכים לא יכלו להמשיך בכך, וצעירים שהיו מנגנים, שרים ושמחים נאלצו להפסיק את מעשיהם.
פס' 15 – 16 – כתוצאה מכל זה אבד הכבוד הלאומי, פסקה השמחה והפכה לאבל.
הביטוי "נפלה עטרת ראשנו" מטאפורה המשמשת כיום במודעות אבל בעיתונים. קרובי המשפחה מתאבלים מרה על בן המשפחה שנפטר. בהקשר המקראי העטרה (הכתר), מסמלת את הכבוד הלאומי.
יש פרשנים הרואים בביטוים "משוש לבנו" ו"עטרת ראשנו" מטאפורות לחורבן המקדש, חורבן שהביא עימו את הקץ לפולחן ל-ה' באותה התקופה.
"אוי לנו כי חטאנו" – המשורר עובר תהליך, ומתחיל ב"צידוק הדין". אם בפס' 7 האבות הם שחטאו והבנים נענשים, כאן כבר מודה המשורר בחטאי העם עצמו.
פס' 17 – 18 – האבל על החורבן והשממה בהר הבית. הר ציון שומם, ושועלים מטיילים בו. מספר פעמים בתנ"ך השועל מופיע כחיה המסמלת את המדבר, או כחיה המחבלת בכרמים וביבולים.
"חשכו עינינו" מטאפורה נוספת. גם הביטוי הזה משמש בעברית המודרנית לתיאור אסון קשה.
פס' 19 – 22 הקינה, ועימה בעצם כל מגילת איכה, מסתיימת בתפילה לחידוש פני האומה. כמו בפסוק הראשון בפרק, המשורר חוזר ופונה לאלוהים בגוף ראשון. ראשית, הוא מציין כי בניגוד לעם, שיודע גם תקופות רעות וקשות, כסאו של האל נכון ויציב לעולם. אמנם המקדש עצמו חרב, אבל שלטונו הנצחי של אלוהים בעולם לא התערער. כדי שאלוהים יסלח לעם וישיב את המצב לקדמותו, עליו לעזור לעם לחזור בתשובה שלמה: "השיבנו ה' אליך ונשוב, חדש ימינו כקדם" (בדומה מאד לנאמר בירמיהו ל"א 18)
הקינה מסתיימת בביטוי באמירה: "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד". "כי אם" במובן של "אמנם כך", או "אכן". הפירוש המקובל: אמנם חטאנו מאד, התרגזת עלינו והענשת אותנו, אבל בכך הסתיימה סאת הייסורים, ועכשיו אנו ראויים לסליחה, רחמים ותקומה: אנא, "חדש ימינו כקדם".
סדר הדברים מעט משונה. נכון יותר היה להביא את פס' 21 כסיום אופטימי למגילה כולה. ואמנם, כאשר קוראים את המגילה בבית הכנסת בתשעה באב, הקורא נדרש לחזור ולקרוא את פס' 21 לסיום המגילה!
יתק"ק סימן (יש המשתמשים במושג: סימן יתק"א) – בארבעה ספרים בתנ"ך: ישעיהו, תרי עשר, קהלת וקינות (שמה האחר של מגילת איכה), בכדי שלא לסיים בסוף מר את הקריאה בספר, יש לחזור בקריאה אחורנית לפסוק שמשמעותו חיובית. חכמי המסורה העירו בסוף אותם הספרים איזה פסוק יש לחזור ולקרוא. כאן, כאמור, יש לחזור ולקרוא את פס' 21: "חדש ימינו כקדם".
תהילים, מזמור קל"ז
בעוד שהקינה באיכה מתארת את סבלו ומצוקתו של מי שחווה את החורבן על בשרו, הרי במזמור קל"ז אין תיאור פיזי של החורבן, אם כי ניכרת החוויה הטראומטית של עזיבת העיר והארץ. המזמור פותח בתיאור של מקום וזמן, דבר שאינו מצוי יותר במזמורי תהילים. מי הנהרות, המסמלים שפע וברכה, הם הניגוד החריף של הדמעות הזולגות מעיני המשורר. צריך לשים לב: באמירה של הגולים יש אבסורד: הם שוהים בארץ משופעת מים, שבה זורמים שני נהרות אדירים, והם מתגעגעים לארץ ישראל, היבשה והחצי מדברית! (דרך אגב, יש הטוענים כי השם "ציון" נגזר מהמילה "צייה", שמובנה מדבר.) מרוב צער מסרבים הגולים להמשיך ולשיר, והם תולים את כינורותיהם על עצי הערבות שעל גדות הנחל. (מעניין לציין כי גם בארץ ישראל גדל על גדות הנחלים עץ הקרוי "ערבה בוכייה", שעליו וענפיו קדים ונוטים כלפי מטה. היש קשר בין המזמור לשמו של העץ?) גם כאן המילה "איך" באה לציין את עוצמת הצער. כיצד זה דורשים השובים מן המשורר לשיר והוא מצוי במרחק כה רב מביתו, על אדמה זרה, מנוכר ומנותק משורש? הצער העמוק מביא את המשורר להישבע כי לעולם לא ישכח את ירושלים, שבועה שכבר הפכה לסמל. גם היום, בחתונה, נשבע החתן את השבועה המשולשת הזו בטרם הוא שובר את הכוס, כזכר לחורבן.
השורש המנחה במזמור הוא ז.כ.ר והוא מחבר את שלושת חלקי המזמור. בחלק הראשון, הגולים זוכרים את ציון. בחלק השני, נשבע המשורר כי יזכור את ציון, ואילו בחלק השלישי של המזמור נדרש אלוהים לזכור את חטאי העם האדומי ולנקום בהם את נקמתו הקשה.
כמו בקינות לאומיות אחרות, גם במזמור זה באה לבסוף הדרישה לנקמה באויבים. ייתכן ומדובר כאן בבני אדום ממש. על-פי מספר מקורות, במקרא ומחוצה לו, תושבים אדומיים שחיו ביהודה הצטרפו לבבלים ושמחו לעזור להם להרוס את ירושלים ולשרוף את העיר ואת המקדש, אבל יש לזכור כי החל מהמאבקים המרים בין יעקב לעשיו המתוארים בספר בראשית, "בני אדום" הם סמל לאויבי ישראל בכל הדורות. בתלמוד, למשל קוראים חכמינו לרומא "אדום הרשעה".
האויבים האכזריים מעודדים את עצמם להרוס את העיר עד תום. המשורר מייחל למפלתה של בבל, אשר תיענש בדרך שפגעה ביהודה, בעונש של מידה כנגד מידה.
ולבסוף משהו אישי: עם כל הכאב, הסבל והצער על החורבן והגלות, אני מתקשה מאד לקבל את הנאמר בפסוק האחרון במזמור. הוא מנוגד לחלוטין לכל תפיסה מוסרית אנושית. כל פגיעה מכוונת בתינוק בן יומו איננה מקובלת עלי, אפילו אם זה לצורך נקמה צודקת. וכדברי ביאליק: "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן"!