נביאי אמת ושקר
הפרקים הנלמדים : דברים י"ח 9 – 22, ירמיהו כ', כ"ג 25 – 32, כ"ח
דברים י"ח 9 – 20 – מיהו נביא אמת?
במסגרת החוקים שמביא ספר דברים, אחד החוקים עוסק בנביאים ובנבואותיהם.
כאשר עם ישראל ייכנס לארץ ישראל עליו להיזהר מלחקות את מנהגיהם של הגויים, אותם הוא יורש ואת מקומם הוא תופס בארץ. בראש וראשונה מזהיר המחוקק מפני הללו שמעבירים את בניהם ובנותיהם באש! (על מנהג זה יש מספר עדויות במקרא, ויש אומרים כי המסר העיקרי של הסיפור על עקידת יצחק הוא למנוע מעשים מעין אלה) מכאן הולך הכתוב ומונה רשימה ארוכה של "בעלי מקצוע": אנשים העוסקים בחיזוי העתיד, המנסים אולי להשפיע על העומד להתרחש, ועומדים בקשרים לכאורה עם האלים השונים: קוסם קסמים, מעונן (מי שמשתמש בעננים, או גרמי שמים אחרים לניחוש העתיד, "אסטרולוג" של ימינו), מנחש, מכשף, אוב (כאותה בעלת אוב מפורסמת מסיפורו של שאול המלך), ידעוני וכו'. המחוקק מודיע כי כל הנ"ל הם "תועבת ה'", אליהם שומעים רק הגויים הנ"ל, ומהם צריך להיזהר.
לעומת זאת, בני ישראל חייבים לנהוג בדרך שונה. את התפקיד אותם ממלאים כל אותם "בעלי מקצוע" ימלאו בעם ישראל הנביאים, אותם ישלח ה' לעם, ורק אליהם יש להקשיב ורק בקולם יש לשמוע.
פס' 15 – המסגרת הספרותית של ספר דברים כולו היא נאום של משה, לפני הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל. על כן, גם כאן, מדבר משה אל העם, בגוף ראשון, כמי שנושא בעצמו את התואר נביא: "נביא מקרבך מאחיך, כמוני, יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון". משה מזכיר לעם ישראל כי במעמד הר-סיני הם חששו מהתגלותו של אלוהים בפני כל העם, פן ימותו (וזאת על-פי התפיסה המקובלת "כי לא יראני האדם וחי"), ועל כן ביקשו ממנו שייצג את העם בפני אלוהים, וכי רק הוא יתקשר איתו. לפי דברי משה גם ה' בעצמו הסכים לאותו סוג של קשר (פס' 17).
מכיוון שמשה נענש במניעת הכניסה לארץ, וקיימת סכנה שלא יישאר בעם ישראל מי שיעמוד בקשר עם האל, אומר אלוהים למשה : "נביא אקים להם מקרב אחיהם, כמוך, ונתתי דברי בפיו" כלומר אלוהים מבטיח למשה כי גם בעתיד הוא ידאג לאנשים שיעמדו איתו בקשר, והוא יעביר אליהם את הדברים שהוא רוצה למסור לעם. לאיש כזה קורא אלוהים נביא, והוא מוסיף ומזהיר כי נביא שלא ישמע ולא ימסור את דבריו לעם – ייענש. אלוהים מוסיף ומציין כי נביא שימסור לעם דברים שלא נמסרו לו על ידיו, או נביא שידבר ויינבא בשם אלוהים אחרים – דינו מוות.
השאלה העולה מיד מן הדברים הללו היא כיצד יידע המאזין לדברי הנביא אם אכן הוא מוסר נכוחה את דברי האל? הרי הדברים נאמרים מפי אדם, בשר ודם, וכיצד ניתן לדעת שהנביא לא מדבר בשם עצמו?
על כך עונה אלוהים בנחרצות: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'…" כלומר, על-פי הנאמר כאן קנה המידה היחידי שבאמצעותו ניתן לבדוק את אמינותו של הנביא הוא התגשמות הנבואה!
על פניו, קנה מידה זה הוא בעייתי. הרי מטבע הדברים, נבואה נאמרת בזמן הווה לזמן עתיד, ועל כן מה שאומר לנו כאן האל (או המחוקק המדבר בשמו) הוא שעל המאזין להמתין ולראות אם אכן התממשה הנבואה, או אז הנביא היה באמת שליחו של האל, ולהפך.
בהמשך לימודינו את הנושא נפגוש ניסיונות נוספים להגדיר מיהו נביא אמת, או מהם הקריטריונים לקביעה קשה זו. נסכם רק בהערה המעניינת כי הצרוף "נביא שקר" לא מופיע כלל בתנ"ך! מקורו של הביטוי במשנה (סנהדרין פרק א' משנה ה').
ירמיהו כ' – סבלו של הנביא במילוי שליחותו
בפרק כ' שלושה קטעים, הערוכים יחד, שאולי נאמרו אפילו בזמנים שונים, וכולם עוסקים בסבלו של הנביא כאשר הוא ממלא את שליחות בשם ה'.
פס' 1 – 6: המפגש בין ירמיהו ופשחור
פשחור הוא "פקיד נגיד" – פקיד ממונה בבית המקדש, שתפקידו וסמכויותיו היו בתחום שמירת הסדר. על-פי ירמיהו, כ"ט 26, ניתן להבין כי תפקידו היה לסלק את המשוגעים ואת התימהונים מבית המקדש ומחצרותיו. ירמיהו מתרגז על פשחור, כנראה משום שהוא מתנבא לשקר (פס' 6). פשחור תמך, כנראה, במדיניות האנטי-בבלית, שהתבססה על התקווה למרוד בבבל ולנצחה, אולי בעזרת מצרים. הוא אוסר את ירמיהו, וכולא אותו במהפכת – כנראה מתקן כליאה שבו היו מניחים את האסיר במהופך, כשראשו למטה. "מטה זעם" – יש לזכור כי הימים ימי חילופי ההגמוניה בין אשור לבבל (605 לפה"ס), כאשר יהויקים הוא המלך ביהודה. השאלה שהעסיקה את ירמיהו, כמו את הנביא ישעיהו לפניו, הייתה כיצד מצליחה אשור לשלוט בעמים רבים, כולל יהודה, ומהי החוקיות ההיסטורית אשר תביא למפלתה? והתשובה: אשור היא שליח ה' להעניש את ישראל, או את יהודה, מכשיר בידי ה' לביצוע תוכניתו ההיסטורית, וכך גם בבל. ירמיהו טוען שהתנגדות לבבל, כמוה כמרד ברצונו של האל. ה' הוא המכוון את ההיסטוריה העולמית, והאומות הן המכשיר בידיו להנהגת העולם.
פס' 7 – 13: סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית
ירמיהו הוא אדם רגיש, הסובל קשות משליחותו הנבואית. הרעיון המרכזי בדבריו של הנביא, המשווה להם נימה טראגית, הוא חוסר יכולתו לעמוד בפני הדחף להתנבא. ייתכן ואת חוסר היכולת הזה מגדיר ירמיהו כ"פיתוי אלוהי".
"הגידו ונגידנו" (פס' 10) – כנראה ציטוט ישיר מדברי אויביו של הנביא, המנסים להפילו בפח ולנקום בו. זהו סגנון אופייני מאד לירמיהו: שני פעלים (או פעל ושם וכו') סמוכים בהטיה ובזמן שונים: "השיבני ואשובה", "עוד אבנך ונבנית", "כל אוכליך יאכלו", "והיו שוסיך למשיסה" ועוד.
"שירו ל-ה'.." (פס' 13) – הסגנון המזמורי, בנוסח מזמורי תהילים, מתבטא גם במבנה האופייני למזמורי קינת היחיד, המסתיימים לעתים קרובות במפנה חריף במצב הרוח. המזמור כולו מתאר את סבל המשורר, ואילו בסופו, בדרך כלל בפסוק האחרון, מובע בטחון גמור בישועת ה', לרוב בלשון עבר נבואי.
פס' 14 – 18: ירמיהו מקלל את יום היוולדו
"ארור היום" – לשון קללה אופיינית לירמיהו, וגם לספר דברים, שלדעת המחקר המקראי נכתב באותה תקופה. קללתו של ירמיהו דומה מאד לקללת איוב בפרק ג'.
"כערים אשר הפך ה'" – כפי שכבר ראינו אצל ישעיהו, בפרק א', הכוונה היא לסדום ועמורה.
ירמיהו, בקללתו, מואס בחייו, ומחפש מפלט במוות, כדי להפטר מתפקידו כנביא. מוטיב דומה נוכל למצוא אצל משה, יונה, אליהו ועוד.
ירמיהו כ"ג 25 – 32 ההבדלים בין נביאי אמת ונביאי שקר.
קטע זה עוסק כולו בנביאי השקר ובהתמודדות עמם. כאמור, הביטוי המדויק "נביא שקר" איננו מופיע במקרא כלל, אבל הביטוי הקרוב ביותר למושג זה נמצא בפס' 25: "הנביאים הנבאים בשמי שקר"
הקטע בן 8 הפסוקים קשה להבנה וזכה לפרושים רבים. נביא חלק מהם בקצרה:
פס' 25 – נביאי השקר מנסים להצדיק את נבואתם ולשוות לה נופך של אמת כאשר הם מצהירים: "חלמתי, חלמתי"
פס' 26 – 27 – ירמיהו שואל עד מתי ימשיכו אותם נביאים לנבא לשקר? הם אמנם אינם מסיתים את העם לעבוד את הבעל, אבל בדברי השקר שלהם הם גורמים לעם לשכוח את שמו ומהותו של ה'.
פס' 28 – ירמיהו מבדיל בין נביא המנבא דברי אמת, לבין נביא המנבא לשקר, וטוען לאמיתות נבואתו מפני שחלם את הדברים. ירמיהו שואל שאלה רטורית: "מה לתבן את הבר?" נבואות השקר דומות לתבן, לקש, החסר כל ערך תזונתי וכלכלי, ואילו נבואות האמת דומות לבר – תבואה נקייה ויקרה.
הערה הביטוי משמש גם בעברית של ימינו: מה עושה דבר משובח עם דבר נחות? מדוע חברו יחד?
פס' 29 – הנביא ממשיך ומשווה בין נבואות האמת והשקר. נבואת האמת יש בה כוח רב "וכפטיש יפוצץ סלע" דברי ה' הם בעלי עצמה רבה ויכולים לפוצץ את הסלע הקשה ביותר (מזכיר מאד את דברי ירמיהו בפרק כ' "והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותי…") ודברי נביאי השקר חלשים וחסרי כוח.
לדעת פרשנים ירמיהו טוען כי הנביא עצמו צריך להכיר אם הדברים שהוא אומר באו אליו מ – ה', או שאין זה כך. ירמיהו טוען, כמי שהתנסה בחוויית הנבואה, כי זוהי חוויה מיוחדת במינה שאינה דומה לחלום רגיל, ואם כך, מסתבר שיש נבואות בדרגות שונות. עוד טוען ירמיהו כי ניתן להכיר באמיתות הנבואה דרך תוכנה. לדוגמא, נבואה המחזקת את ידי הרשעים לא סביר שזוהי נבואת אמת.
פס' 30 – 32 – ירמיהו ממיין את נביאי השקר לשלושה סוגים:
*"מגנבי דברי איש מאת רעהו". הנביא מסוג זה רוצה להיחשב כנביא אמת. הוא שומע את נבואתו של נביא אמת, וחוזר עליהם במקום אחר. אם הדברים אכן יתגשמו, הרי הנביא ש"גנב" את נבואת חברו ייחשב גם הוא לנביא אמת.
*"הלקחים לשונם וינאמו נאם". נביא מן הסוג הזה אומר את הדברים הנראים לו. הוא איננו מטיל על עצמו מגבלות כלשהן, ואינו מקפיד כלל למסור את דבר ה'.
*"נבאי חלומות שקר, נאום ה' ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם ובפחזותם ואנוכי לא שלחתים". כאן מדובר בנביא החולם חלומות שקר. אלהים לא שלח אותו כלל. הוא מטעה את העם ואין בו תועלת לעם, כי אם נזק!
פרק כ"ח – המאבק בין ירמיהו וחנניה בן עזור
הרקע ההיסטורי לפרק – בשנת 593 תכנן המלך צדקיהו, יחד עם מלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון למרוד במלך בבל. נביאי השקר תמכו במרד זה, נבאו להצלחתו, ולהחזרתם של כלי בית המקדש, שנלקחו בשבי הבבלים בימי יהויכין. ירמיהו, שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית, על-פי תוכניתו של ה', טען שיש להיכנע לבבל, וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו, סמל לכניעה ההכרחית.
פס' 1 – 11: המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור – בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר של נביא שקר, הנמסרת לנו בספר ירמיהו. [דרך אגב, מי שיבדוק ימצא כי הן חנניה והן ירמיהו נקראים בפרק בתואר "נביא", שש פעמים כל אחד מהם, ועד לפסוק האחרון אין לדעת האם חנניה הוא שליח ה', או שאיננו כזה!]חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו, ולא רק מחקה אותו במילים, אלא גם במעשים. כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו, נתינת עול על צווארו, (כ"ז 2) שובר חנניה את העול במעשה סמלי לא פחות! מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' 6) ודבריו משקפים את משאלות ליבו. רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו, ומצטווה לעשות לו עול מברזל, מסתבר לו שחנניה לא מסר את דבר ה', אלא את דבריו שלו.
כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? – על-פי דברים, י"ח 21 – 22 אם דברי הנביא לא מתקיימים, הרי שמדובר בנביא שקר, שעונשו מוות. ירמיהו, לעומת זאת, מדגיש שמבחן זה, של התממשות הנבואה, אמור אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' 9) ואילו נביא כירמיהו, המנבא בעיקר הרס וחורבן, אינו טעון כלל בדיקת אמינות. זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא, ישמיע דברי תוכחה והרס, יסתכסך עם סביבתו, ויסכים לסבול כמו ירמיהו.
זאת ועוד. נביא אמת, תפקידו לשקף בפני העם את המציאות הקשה, ולנסות לשפר את דרכו של העם על ידי אזהרה בעונשים חמורים. חשוב לזכור כי העונשים הללו מותנים (מהמילה "תנאי"): הרי הנביא איננו חפץ בהשמדת העם, אלא בשיפור התנהגותו, ועל כן אם העם יחזור בתשובה, העונש שעליו בישר הנביא לא יתגשם. האבסורד הוא אפוא, שנביא זעם מצליח בתפקידו דווקא כאשר נבואתו איננה מתממשת, מה שסותר באחת את קנה המידה לקביעת נביא אמת שנקבע על ידי ספר דברים!
[הערה – אחד מספרי הנבואה היותר מעניינים הוא ספר יונה. זוהי בעצם פרודיה על ספרי הנבואה. לדוגמא, בניגוד לשאר הנביאים, המקבלים עליהם את השליחות מיד, או לאחר דחייה זמנית, יונה פשוט קם ובורח מאלוהים. לכל מי שסבור כי הסיפור על יונה אמיתי ואפשרי ארמוז רק כי שהייה בבטנו של דג, אפילו אם הוא ענק, במשך שלושה ימים תתכן רק באגדות, מה עוד שהעיר נינוה רחוקה מאות קילומטרים מהים, והדג היה צריך לתת שיהוק אדיר כדי לפלוט את יונה עד נינוה! כנגד רצונו, יונה מגיע בסופו של דבר אל נינוה ומנבא שתוך ארבעים יום העיר תיהרס. תושבי העיר, מקטן ועד גדול, וכמו כן בעלי החיים לובשים כולם שק, נוהגים מנהגי אבל וחוזרים בתשובה. ה' מבטל כמובן את העונש, אבל יונה, שכאמור רחוק מלהבין את תפקידו האמיתי של נביא ה', מבקש את נפשו למות, בגלל "כישלונו המקצועי"!]
פס' 12 – 17: המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף, בבחינת "מידה כנגד מידה". שלא כמו במפגש הראשון, ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר, והוא מנבא לו את מותו הקרוב, על פי החוק בדברים י"ח, ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו.