ספרות החכמה
הפרקים הנלמדים: איוב א', ב', מ"ב, קהלת א'
ספר איוב
מבוא קצר – ספר איוב נכלל בחלק ה"כתובים בתנ"ך ונמנה על ספרי "אמת": איוב, משלי ותהילים. הספר שייך לסוגה (ז'אנר) של ספרות החכמה, בה מבחינים בין שני סוגים: חכמה מעשית, המדריכה את האדם כיצד לנהוג בחיים כדי להפיק מהם את מלוא התועלת (ספר משלי, לדוגמא) והחכמה העיונית – פילוסופית, העוסקת בחקר היחסים בין האדם ואלוהיו (ספרי קהלת ואיוב, למשל).
איוב – האדם שאויבים אותו. השם מופיע בתנ"ך רק עוד פעם אחת. תרגום השבעים מפרש את השם על סמך השורש א.ו.ב זאת מכיוון שאיוב שב לתחייה בסוף הסיפור.
זמן חיבור הספר לא ברור. יש המקדימים אותו, על סמך תיאור עושרו של איוב בדומה לתיאורו של אברהם אבינו. אחרים מאחרים אותו למאה החמישית, על סמך תורת הגמול האישי הנוהגת בו.
בתלמוד נאמר כי "איוב לא היה ולא נברא, רק משל היה" כלומר, זוהי אלגוריה שבאה לתאר את סבלו של אדם, על לא עוול בכפו. טענת המחקר היא שהספר בא לבדוק את השאלה האם אלוהים מנהל בצדק את העולם.
הספר בנוי ממסגרת סיפורית: פרקים א', ב' וכן מ"ב 7 – 17, הכתובה פרוזה, ומגוף הספר, הכתוב בצורה שירית, ובו שלושה מחזורי ויכוח בין איוב ורעיו, נאומו של אליהוא ותשובת אלוהים.
לשון הספר, בעיקר החלק השירי, קשה מאד. יש בספר כ – מאה מילים יחידאיות. יש חוקרים הטוענים כי הספר לא נכתב במקורו בעברית, אלא תורגם מארמית, או מלשון שמית אחרת. זאת ועוד: בספר אין כל אזכור לארץ ישראל, ירושלים וכו', וההוויה המתוארת בו, כולל דמותו של האל, מרמזת לכאורה על כך שהספר איננו עברי-יהודי במקורו.
פרקים א' – ב' – "מחזה" בחמש מערכות
זהו "מחזה" בן חמש מערכות, המתרחש לסירוגין בין הארץ לשמיים.
תמונה ראשונה (פס' 1 – 5) – תחילה מוצג עושרו הרוחני של איוב וצדיקותו הרבה, ואחר כך עושרו החומרי, והאידיליה במשפחתו. עושרו של איוב מושלם, זאת על-פי המספרים הטיפולוגיים. צדיקותו של איוב כה רבה עד כי הוא מקריב קורבנות לאלוהים רק מפני החשש שמא בניו קללו את אלוהים כשהיו הלומי יין.
תמונה שנייה (פס' 6 – 12) – מעבירה אותנו לשמיים. ה' מתגאה באיוב על צדיקותו ללא תנאי, ואילו השטן מתגרה ב-ה' וטוען כי אהבתו של איוב את ה' וצדיקותו הרבה איננה אלא פועל יוצא של עושרו. לדעתו זוהי אמונה "התלויה בדבר" וכשם שקבעו חז"ל "אהבה התלויה בדבר, בטל דבר- בטלה האהבה" כך גם איוב יפסיק להאמין ב – ה' אם ירד מגדולתו, ולא רק זאת אלא אף יקלל את ה'! "על פניך יברכך". השניים עורכים הימור בנידון ויש לשים לב שהשטן חופשי במעשיו עד גבול מסוים, ולא יותר, על-פי הרשאת ה'.
תמונה שלישית (פס' 13 – 22) – ניגוד חריף לאידיליה שבפתיחה. הצרות באות בצרורות. האסונות באים לסירוגין, פעם מיד אדם, ופעם מידי השמיים. בכל פעם נותר רק "השליח", או "המבשר" כדי להביא את הבשורה המרה. המכות באות מהקלה אל הכבדה, ובסדר הפוך (כיאסטי) מתיאור העושר בפתיחה. הגדול באסונות מתרחש כמובן בסוף: רוח גדולה באה ומפילה את קירות בית האח הבכור על יושביו, וכל בניו ובנותיו של איוב מתים. למרות שאיוב איבד את כל רכושו, הוא נשאר איתן ברוחו ובנאמנותו ב-ה', ולא מדבר בגנותו (תפלה – גנאי), ובהתערבות שבין ה' לשטן התוצאה היא 0:1 לטובת האל.
תמונה רביעית (פרק ב' 1 – 6) – מחזירה אותנו לשמיים. השטן, שהפסיד בהימור, טוען כי איוב נשאר נאמן ל – ה' כי רק עושרו נלקח ממנו, ואילו הוא עצמו לא נפגע. הוא מסית את ה' לפגוע באיוב עצמו. השטן משתמש כאן בפתגם חכמתי שכוונתו היא שהאדם יהיה מוכן למכור את נשמתו, העיקר להישאר בחיים. שוב האל מתפתה, ומאפשר לשטן לפגוע בגופו של איוב, אך בשום אופן לא להורגו.
תמונה חמישית (פס' 7 – 13) – יש כאן שלוש אפיזודות. בראשונה, איוב לוקה במחלת שחין קשה. הוא יושב באפר, כולו חבול ופצוע, מגרד את בשרו בחרס שבור, ומהאדם העשיר והצדיק לא נותר אלא שבר כלי, אשר אפילו חבריו אינם מזהים אותו. בשנייה, אשתו של איוב חוברת עם השטן כנגדו. היא מפצירה בו לקלל את ה' ולמות, וכך ייגאל מייסוריו הנוראיים. איוב נשאר איתן באמונתו, אבל האם יתכן שהיא מתחילה להיסדק? זאת על סמך השוואת הנאמר בפס' 10: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" לנאמר בסוף פרק א': "בכל זאת לא חטא איוב…,". הוספת המילה "בשפתיו" כאן יכולה להביא את הקורא לחשוב: בשפתיו, כלומר כלפי חוץ ובקול, איוב איננו מקלל את ה', אבל אולי בליבו פנימה מתחיל לקנן אצל איוב הספק בדרך ניהולו של העולם על ידי האל? באפיזודה השלישית מגיעים חבריו של איוב לנחמו. הם מצטרפים אליו, וכולם נוהגים מנהגי אבלות: בוכים, קורעים את בגדיהם, זורקים עפר על בגדיהם וכלפי השמים, יושבים על הארץ, שבעה ימים ולילות ואיש לא פותח בשיחה, אלא אם כן איוב מדבר אליו. יש לציין כי מנהגי האבלות הללו אומצו במלואם על-ידי ההלכה היהודית ונהוגים עד עצם היום הזה.
הערה – יש לשים לב לשורש ב.ר.ך, המופיע בסיפור שש פעמים, ארבע מתוכן במובן ההפוך: לקלל. זאת מכיוון שחכמי המסורה רצו למנוע את הצירוף קלל + ה' ולכן "תיקנו" את הטקסט. ("תיקון סופרים") .
"ייסורי איוב" ביטוי המשמש עד ימינו לתאר ייסורים בלתי אנושיים הבאים על אדם חף מפשע, או אפילו סתם כביטוי לייסורים קשים.
פרק מ"ב
תשובת איוב – פס' 1- 6
קטע זה מופיע אחרי דבריו של ה' אל איוב, אותם לא למדנו.
תשובת איוב קצרה, וניתנת להבנה בשני אופנים: האחד, איוב מודה בטעותו ובקוצר יכולתו להבין את גדולתו של האל ואת דרכו בניהול העולם. עתה, לאחר שלמד להכיר את האל, הוא מבקש את סליחתו. השני: איוב אינו מודה בטעותו. הוא מבין את כוחו ועצמתו של אלוהים ומעתה ברור לו שהעולם לא מתנהל על פי ציפיותיו לגמול אישי.
פס' 2 – איוב מודה כי אלוהים הוא כל יכול. "מזימה" כאן יכולה להתפרש הן לחיוב והן לשלילה.
פס' 3 – "מי זה מעלים עצה בלי דעת?" זהו ציטוט של טענת האל כנגד איוב בפרק ל"ח 2. איוב מודה כי אמר את דבריו ללא הרבה מחשבה.
פס' 4 – 5 – איוב ממשיך ומצטט את דברי האל בפרק ל"ח ומתוודה כי קודם הכיר את ה' בדרך עקיפה, ואילו עכשיו "עיני ראתה" – הוא זכה להכיר את האל וגדולתו מקרוב.
פס' 6 – "על כן אמאס ונחמתי" איוב מתחרט על הדברים שהטיח באל, והוא מוכן להמשיך ולשבת בתוך האפר, מבלי להתלונן ומבלי לחקור מדוע באו לו צרותיו. אחרים מפרשים כי איוב משפיל את עצמו, אבל אינו מתחרט על דבריו. הוא אינו מודה שחטא, ושייסוריו הם עונש על חטאיו, אלא מודה שטעה כשאמר שהעולם מתנהל בחוסר צדק.
סוף דבר – פס' 7 – 17
ה' פונה אל אליפז, שהוא כזכור החשוב ברעים, בטרוניה: "חרה אפי בך, ובשני רעך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב"! טענה זו תמוהה, מכיוון שדווקא הרעים תמכו ב-ה' לאורך כל הדרך, ואילו איוב הוא זה שבא בטענות לאל. ההסבר המקובל: הרעים הנלחמים את מלחמת האל מפחיתים בכך בערכו.
איוב זוכה להצדקה מוחלטת, ופניית ה' לנציג מאשימיו רק מחזקת טענה זו. אלוהים פונה אל אליפז בדרישה לגשת אל איוב, כדי שהוא יתפלל ויעלה עולות עבורם, כדי להשקיט את כעסו עליהם.
סוף הסיפור: ה' מחזיר לאיוב את כל אשר היה לו, ולא עוד אלא כפליים. כל הרכוש הפיזי שהיה לאיוב, מלבד הבנים והבנות מוכפל. איוב חוזר לחייו הרגילים, ולא עוד אלא שהוא זוכה לחיות עוד מאה וארבעים שנה. גם לכך יש משמעות. על-פי המקובל, מכסת חייו של אדם היא שבעים שנה (ראה תהלים צ' 10) ואם כך, הרי איוב זכה לחיים חדשים, כפולים בארכם מהמקובל.
האזכור המיוחד של שמות הבנות דווקא, ולא של הבנים, וההדגשה כי זכו לנחלה בתוך אחיהן, בניגוד לחוקי הירושה בתורה, מרמזים גם הם כי מקורו של הספור על איוב איננו עברי-יהודי.
ספר קהלת
פרק א' ומבוא קצר
מגילת קהלת היא הרביעית בקובץ הנקרא "חמש מגילות", הנמצא בחלקו השלישי של התנ"ך: כתובים. המגילה נקראת בבית הכנסת בחג הסוכות. על-פי המסורת היא מיוחסת לשלמה המלך, וזאת בגלל פתיחתה, אבל המחקר המקראי שולל לחלוטין ייחוס זה לשלמה. זאת מכמה בחנים. העיקריים שבהם: לשון המגילה, שהיא עברית מאוחרת בהרבה לתקופת שלמה, ובה משובצות מילים ארמיות ופרסיות, שלא היו יכולות להופיע בספר מספרי התנ"ך לפני הכיבוש הפרסי. והעיקר, בגלל הדעות השזורות במגילה, דעות הכופרות בעיקר, ומבטלות את הרעיונות המרכזיים בתנ"ך כולו. לדוגמא, רעיון הבחירה החופשית השזור לאורך התנ"ך מוחלף כאן בדטרמיניזם קיצוני: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, גורלו של האדם נקבע מראש, עוד בטרם לידתו, ולמעשיו, הטובים, או הרעים אין שום השפעה על גורלו וכן הלאה. מוטיב מקראי נוסף, הדוגל בעדיפות מוחלטת של החכמה על פני הטיפשות מבוטל על ידי קהלת במחי יד!
הדעות והרעיונות המופיעים במגילת קהלת הם כה קיצוניים וכה זרים לרוחו הכללית של התנ"ך, עד שחז"ל רצו לגנוז את המגילה, ולא להכליל אותה באסופת התנ"ך, אך הייחוס של המגילה לשלמה המלך וכן גם סיומה של המגילה, (שכנראה נוסף בידי סופר מאוחר כדי "להכשיר" אותה), המנוגד לכל הכתוב במגילה עצמה, סללו את הדרך להכליל, בסופו של דבר, את מגילת קהלת בתנ"ך.
פרק א'
פס' 1 – ייחוס המגילה לקהלת בן דוד, מלך בירושלים. פתיחה זו הביאה את המסורת לדבוק ברעיון שמחברה של המגילה הוא שלמה המלך. פס' 2 – המגילה נפתחת בקביעה: "הבל הבלים הכול הבל" משפט זה מהווה מעין מסגרת ספרותית למגילה, והוא פותח וגם סוגר אותה (י"ב 8). המילה "הבל" נזכרת במגילה פעמים רבות. מובנה הראשוני הוא האד היוצא מן הפה ונעלם מיד. כוונת הדברים: שום דבר איננו חשוב בעולמנו. הכול חולף, זמני ונעלם כאילו לא היה מעולם.
פס' 3 – 11: המחזוריות בחיים ובטבע – כדי להוכיח כי הכול הבל, ולשום דבר אין חשיבות, מתאר קהלת את מחזור החיים, שהולך וסובב, בתכנית קבועה ובלתי משתנה, ואין בו שום חידוש. לאדם אין שום יתרון בכל עבודתו במהלך חייו. דור הולך ודור בא, ואין לכך כל השפעה על הנעשה בעולמנו. השמש זורחת ושוקעת ומסלולה מכוון כך שתגיע תמיד לאותו המקום. וכך גם הרוח, הנעה במסלולים קבועים. גם הנחלים, למרות שכולם זורמים אל הים, הים לעולם איננו עולה על גדותיו, כלומר הכול קבוע, ונקבע מראש.
פס' 8 – המחבר עובר לדבר על האדם. ככל שיחיה, הוא לעולם לא יוכל לדעת הכול, להקיף את הכול, לראות את כול מה שיש בעולמנו ולשמוע אותו. בפס' 9 מודגש הרעיון כי אין שום חדש בעולמנו. מה שהיה, הוא שיהיה והמוטו הוא הביטוי השגור עד ימינו "אין חדש תחת השמש". אם אדם סבור שגילה דבר מה חדש, הרי זה רק מפני שזיכרונו קצר, והדבר כבר היה קיים קודם לכן. הקטע מסתיים בקביעה כי הדברים שנעשו בעבר כבר נשכחו, והדברים הנעשים עתה יישכחו בעתיד הלא רחוק, ועל כן מעשי האדם הם חסרי תכלית.
פסוקים 12 – 18 – דברי קהלת – בפסוקים הבאים מצטייר קהלת כאדם זקן, בעל ניסיון חיים רב.הוא מספר בגוף ראשון כי חקר ובדק הרבה נושאים בעולמנו. במיוחד הוא בחן האם יש יתרון לחכמה על הסכלות (טיפשות) והגיע למסקנה כי הכול הבל. בפס' 13 טוען קהלת כי עצם הרעיון לחקור ולנסות להבין את הקורה בעולמנו הוא רעיון רע. כל מה שנעשה בעולמנו הוא "הבל ורעות רוח" – אין בו ממש. יש המפרשים את הביטוי רעות רוח – מלשון רעית רוח, רדיפה אחר הרוח, אחרי ההבל.
פס' 15 – אם יש דבר מה מקולקל – אין דרך לתקן אותו. ואם חסר דבר מה – אין דרך להשלימו.
פס' 16 – 18 - קהלת מספר כי למד והגיע להיות חכם יותר מכל אנשי ירושלים, אבל נוכח לדעת שגם העיסוק בחכמה הוא הבל ורעות רוח. מסקנתו היא שככל שהאדם חכם יותר, הוא סובל יותר.
הפרק מסתיים בקביעה "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" – ככל שהאדם מוסיף לעצמו חכמה, הוא מבין כמה הרבה עוד חסר לו, וכך מתרבה גם צערו.