בראשית – סיפורי הבריאה וסיפור גן העדן (2012)

המקורות: בראשית א – ב' 4   תהילים ח', ק"ד     משלי ח'

פרק א' – ב' 4a – סיפור הבריאה הראשון

משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור  מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר, לדעתי, הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן – אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור!

"יש מאין" או "יש מיש"? פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל.

האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.

סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ..וירא … כי טוב…. ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה (מאבק כנגד המיתוסים הקדומים) שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק.

גם תאור בריאת השמש והירח קשור לרעיון זה. בעוד אצל עמים אחרים הייתה סגידה לגרמי השמים השונים, הרי כאן אלוהים ברא את השמש, הירח והכוכבים והם אינם אלים, ואין להם כוח, או רצון משלהם.

בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.

פרשנות ימי הביניים – אחד מהמיומנויות הנדרשות במבחן הבגרות תנ"ך היא "התמודדות" עם פרשנות המקרא  של פרשנים מתקופת ימי הביניים. על פרשנים אלה נמנים, בין היתר: ר' שלמה יצחקי (רש"י), ר' דוד קמחי (רד"ק), ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע), ר' משה בן נחמן (רמב"ן), ר' שלמה בן מאיר (רשב"ם)  ורבים אחרים.

השאלות בנושא זה מביאות את דברי הפרשן ונושאות אופי כמעט קבוע: ראשית השאלה היא עם איזה קושי מתמודד הפרשן? מה "מציק לו" בטקסט אותו הוא בא לפרש? השאלה השנייה היא: כיצד מתמודד הפרשן עם הבעיה?

שאלה לדוגמא: הפרשן יוסף בכור-שור מפרש את פסוק 27 בבראשית פרק א' כך: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם, אלוהים ברא אותו". עם איזה קושי מתמודד הפרשן, וכיצד הוא פותר אותו? [תשובה: הפרשן מתמודד עם "בעיית הצלם". הוא פותר אותה באמצעות הוספת פסיק לאחר המילה "בצלם". (הוא רשאי לעשות זאת, מכיוון שהתנ"ך התקדש באותיותיו, אבל הניקוד והפיסוק מאוחרים לטקסט במאות רבות של שנים!) על ידי הוספת הפסיק "שובר" הפרשן את הצרוף "צלם אלוהים". לפי הקריאה החדשה אלוהים ברא את האדם בצלם של אדם, זאת מכיוון שהמילה "בצלמו" מתייחסת לפי הקריאה הזו לאדם, ולא לאלוהים.]

במהלך לימודינו נתרגל מספר לא קטן של שאלות מסוג זה.

בריאת העולם במקורות מקראיים נוספים.

בריאת העולם בכלל, והאדם, בפרט, נזכרת כמובן גם במקומות רבים נוספים בתנ"ך. נראה להלן שני מזמורי תהלים הדנים בנושא. בתהלים, מזמור ק"ד, המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים ואילו במזמור ח' מתפעם המשורר מגדולתו של אלוהים, בעיקר נוכח ההשוואה עם האדם אשר ברא, השולט אמנם ביתר הברואים, אך כמוהו כאין וכאפס מול בוראו.

נראה גם כיצד בריאת העולם נזכרת במשלי ח', תוך כדי דיון פילוסופי במהותה של החכמה.

תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם

פס' 1 – 9  -  גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם.

"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.

"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.

כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב.

"תהום בלבוש כסיתו, על הרים יעמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).

"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם

הם לא שבו לכסות את הארץ.

פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם,  מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים,  הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).

האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש.

פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית.

פס' 25 – 26 - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות  אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות  המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.

פס' 27 – 30 – מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד -  כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה.

"תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם.

פס' 31 – 35 חלקו האחרון  של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל.

המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.

תהלים ח' – גדולת האל מול אפסות האדם

הישראלים ראו את הטבע באור שונה מן העמים השכנים. בעוד שהבבלים, המצרים וכו' ראו בטבע את האלוהות עצמה, ראו הישראלים את השמים כעד בלבד לגדולת האל: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים, י"ט 1). השמש היא משרתו של האל, וכן שאר איתני הטבע הסרים למרותו המוחלטת. הרמב"ם טוען שככל שירבה האדם לחקור את הטבע, יכיר יותר ויותר בגדולת יוצרו. נושא מרכזי במזמורי הטבע בספר תהלים הוא האדם ויחסו לאלוהיו.

מזמור ח' הוא המנון תודה על מקומו של האדם בעולם. אין זה שיר תודה לאומי, ואין כאן גם הודיה של היחיד לאלוהיו. האדם, כיצור אנושי, עומד מלא התפעלות מול העולם שיצר ה', ומודה לו על החסד הרב שזכה לו.

הרעיון המרכזי במזמור הוא: אפסות האדם וחולשתו מתבלטת ומתעצמת כאשר משווים בינו ובין גדולת השמים והארץ, ולעומת זאת, עליונות האדם וייחודו מתבלטת כאשר משווים בינו לבין שאר הברואים. המזמור בנוי מכותרת: פסוק 1 וממסגרת ספרותית: פסוקים 2 ו – 10, ומשני חלקים: פס' 2 – 3,  4 – 9. בכל חלק דנים בשמים, בגדולת האל ובקטנותו של האדם. תחביר הפסוקים מלמד שהעיקר בהם הוא דווקא האדם וגורלו, ולאו דווקא השמים והודם. האדם מופיע במשפט הראשי, ואילו השמים – במשפט הטפל: "כי אראה שמיך….מה אנוש כי תזכרנו, בן אדם כי תפקדנו".

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – העדות לכוחו של אלוהים נשמעת אפילו מפיהם של תינוקות. תינוק הרואה את הטבע מתרשם עד כדי כך שבפיו טענות כנגד אויבי ה' ומכחישי קיומו.

"מה אנוש כי תזכרנו…" – זוהי כמובן שאלה רטורית, קריאת התפעלות ותודה. מאידך, האדם נברא בצלם אלוהים ולכן הוא שונה ממנו אך במעט. תפקידו, על-פי בראשית, א' הוא לשלוט על העולם ולכבוש את הבלתי נודע. (אנוש הוא נכדם של אדם וחוה, בנו של שת – בראשית, ד' 26)

בכל המזמור יש מתח בין שתי גישות: אנתרופוצנטרית – הרואה את האדם במרכז הבריאה, ותיאוצנטרית – הרואה את האלוהים כמרכז היקום. הגישה השולטת, בסופו של דבר, היא כמובן השנייה: עליונות האדם על שאר בעלי החיים ניתנה לו על-ידי האל, וכך גם מסתיים המזמור: האדם גדול וחזק מכל יתר הברואים ושולט בהם, אך עליו לזכור תמיד את גדולתו של ה', ואת תלותו המוחלטת בו.

משלי ח' – החכמה מספרת על עצמה

פס' 1 – 21 – הברכה שבחכמה (הפסוקים הללו הוצאו מתכנית הלימודים)

בפסוקים הללו מדברת החכמה בגוף ראשון. היא מספרת שהיא נמצאת בכל מקום: על ראשי ההרים, בפרשות דרכים ובשערי הערים. היא קוראת אל האנשים החשובים, אבל גם לפשוטי העם. היא דורשת מן הכסילים ללמוד ולהחכים. פיה של החכמה דובר רק דברי אמת וצדק , והיא מתעבת רשע וחוסר יושר (פס' 7 – 8).

פס'  – 10 – 11 – בהמשך פונה החכמה אל השומעים בבקשה:"קחו מוסרי ואל כסף, ודעת – מחרוץ נבחר" עדיף להיות אדם מוסרי, מאשר נבל ועשיר ועוד מציעה החכמה בפס' אלה לבחור בדעת, בחכמה, במקום בזהב, כי שום חפץ בעולם לא ישווה לה, ולא יעלה עליה בערכו.

פס' 12 – החכמה מספרת שהיא שוכנת בתוך הערמה, והיא יכולה לגלות כל מזימה.

פס' 13 – החכמה שונאת את כל המידות הרעות: את הגאווה, את דרך הרשע, את המזימות ואת הצבועים, אשר מעשיהם הפוכים לדבריהם.

פס' 21 – החכמה היא מכשיר בידי השליטים, והם זקוקים לה לשם שלטונם. כל הרוצה – יוכל למצוא אותה. בסופו של עניין, החכם יזכה בעושר ובכבוד, ויצליח בכל מעשיו. (יש המפרשים כאן "צדקה" במובן של הצלחה, אושר)

החכמה מסיימת את דבריה בקטע זה בהודעה כי היא הולכת בדרך הצדקה והמשפט, ואוהביה – יהיו עשירים (לא בהכרח במובן הכלכלי של המילה).

פס' 22 – 31 – החכמה עזרה לאלוהים לברוא את העולם

בפתיחת הקטע מצהירה החכמה שלפני הכול, בטרם ברא את העולם, אלוהים ברא דווקא אותה. היא נעשתה נסיכה עוד מזמן קדום, נוצרה לפני היות התהומות והמעיינות, לפני יצירת ההרים והגבעות ולפני יצירת האדם. כשאלוהים ברא את השמים, היא כבר הייתה שם (פס' 27 – 28) והיא נכחה כאשר קבע אלוהים את הגבולות למי הים, וכאשר יצר את היבשות, שנפרדו מן המים. "ואהיה אצלו אמון" החכמה הייתה חניכה של אלוהים, השתעשעה ושחקה איתו בכל יום. אחרי שנברא העולם, השתכנה החכמה בתוכו, ומאז היא משתעשעת שם עם בני האדם.

פס' 32 – 36 – התועלת שבחכמה

לסיום הפרק, פונה החכמה ומציעה לבני האדם להקשיב אליה ולשמור את דרכיה. על בני האדם לשמור את דרכי המוסר, ולא להפר אותם. יש המפרשים את הציווי "אל תפרעו" – אל תהיו פרועים.

החכמה חותמת את דבריה באמירה כי מאושר האדם שישמע לדבריה וישמור את דרכיה. הוא יפיק מכך תועלת ואת אהדת האל, ואילו מי שינהג בדרך ההפוכה – יזיק רק לעצמו.

קטגוריות: בראשית | תגים: , , , , , , | 2 תגובות

בראשית ב' 4b – ג': סיפור הבריאה השני וסיפור גן העדן (1012)

בראשית ב' 4b – ג': סיפור הבריאה השני וסיפור גן העדן

מקורות: בראשית ב' 4b – ג' 1

פרשני המקרא המסורתיים טוענים כי בריאת העולם מתוארת בפרק א' באופן כללי, ואילו פרק ב' יורד לפרטים. לדבריהם, בעוד שבפרק א' הרחיב הכתוב בסיפור בריאת העולם וצמצם בתיאור בריאת האדם, הרי בפרק ב' הדגש הוא על בריאת האדם, ואילו תיאור הבריאה הקוסמית – מצומצם. לאור תפיסה זו מנסים הפרשנים המסורתיים להסביר ולתרץ את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הסיפורים.

למחקר המודרני קשה לקבל תפיסה זו, מכיוון שבין שני הסיפורים הבדלים רבים ביותר, חלקם מהותיים!

להלן ההבדלים העיקריים בין תיאורי הבריאה בפרק א' ובפרק ב':

פרק א'

העולם נברא בשישה ימים

שם הבורא: אלהים

העולם בתחילתו היה מוצף מים

זכר ונקבה באדם נבראו בבת אחת

הצמחים נבראו ביום השלישי, האדם – בשישי

בעלי החיים נבראו לפני האדם

האל טרנסצנדנטלי. נמצא מחוץ לעולם

האדם נברא בצלם אלוהים

הדגשת הצד הביולוגי:זכר ונקבה

תפקיד האדם: לשלוט בשאר הברואים

פרק ב'

השמים והארץ נבראו ביום אחד

שם הבורא: ה' אלהים

העולם בתחילתו היה יבשה

האדם נברא ראשון, והאישה לבסוף

לפני בריאת האדם לא הייתה צמחיה

בעלי החיים נבראו לאחר בריאת האדם

האל בתוך הסיפור, יורד לארץ, משתתף בבריאה

האדם נברא מאדמה

הצד הרגשי: "לא טוב היות האדם לבדו"

תפקיד האדם: לעבוד בגן העדן ולשמור עליו

אלה הם רק מקצת מן ההבדלים. ההבדל היסודי והמהותי הוא כמובן בסיפור בריאת האדם. בפרק ב', זהו סיפור שונה לחלוטין מזה המסופר בפרק א'. מעמד האישה בפרק א' שווה למעמד הגבר. הם נוצרו בו זמנית, ואילו בפרק ב', האישה נוצרה כחלק מגופו של הגבר, נוצרה למענו, כדי שלא יישאר לבדו, ועל כן מעמדה נחות יותר.

כיצד ניתן להסביר הימצאות שני סיפורים כה שונים זה ליד זה? ההסבר המקובל: בישראל היו (לפחות!) שתי גרסאות ספרותיות שונות לבריאת העולם. עורכי ספר בראשית לא רצו לוותר על אף אחת מן הגרסאות והכניסו לספר את שתיהן. הסיפור הראשון נוצר כנראה על-ידי השכבה המשכילה, החוכמתית, המיוצגת על-ידי הכוהנים. הסיפור בפרק ב' עממי יותר, ופונה לרגש ולדמיון.

נהרות גן עדן – ההרגשה היא שזהו מקום דמיוני, ואין אפשרות למצאו או לשחזרו. זהו אידיאל נכסף, שאליו אפשר לשאוף, אך לא ניתן להגיע. ואולי כל העולם היה יכול להיות גן-עדן, לולא בני האדם קלקלוהו במו ידיהם.

עץ הדעת טוב ורע – בניגוד למחשבה המקובלת, שם העץ האסור אינו "עץ הדעת", אלא "עץ הדעת טוב ורע". (גם טעמי המקרא תומכים בגרסא זו) זאת במסגרת הפולמוס עם הנצרות, שנתנה לסיפור גן העדן משמעות מינית-סקסואלית ("החטא הקדמון") בעוד שהיהדות מוצאת בסיפור משמעות ערכית-פילוסופית: הידיעה והיכולת להבחין בין טוב ורע. (עוד על הויכוח – בסוף הסיפור).

פס' 18 – רק לאחר שה' שם את האדם בגן העדן, וציווה עליו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא מבין שלא טוב שלאדם לא תהיה בת זוג. ה' יוצר את האישה מצלע שנלקחה מגופו של האדם. הפועל היוצא מבריאת האישה בדרך זו היא שבעוד בפרק א' האישה נבראה עם האדם, והיא שווה לו במעמדה, הרי כאן היא נחותה ממנו ותלויה בו.

פס' 19 – 20 – האדם נותן שמות לבעלי החיים, מה שמסמל את שליטתו בהם. יש כאן חפיפה למתואר בפרק א', גם שם נאמר כי האדם נועד לשלוט בבעלי החיים.

פס' 23 – 24 – סיפור אטימולוגי על מקור שמה של האישה "כי מאיש לוקחה" וסיפור אטיולוגי המסביר מדוע הגבר עוזב את בית הוריו ויוצא להקים משפחה עם האישה שבחר.

יסוד איטיולוגי: סיפור קצר הבא להסביר תופעה קיימת בטבע או בחברה. בפרק ג' יסודות איטיולוגיים רבים: מדוע החל האדם להתלבש, מדוע הנחש זוחל, מדוע הלידה כרוכה בכאבים, מדוע יש לעמול כה קשה כדי להשיג אוכל, מדוע האדם לא חי לנצח וכו'.

יסוד אטימולוגי: משפט קצרצר המסביר את מקור השם של אדם, מקום וכו'. לדוגמא: חווה – אם כל חי.

קטגוריות: בראשית | תגים: , , , | להגיב

בראשית פרק ט"ז – גירוש הגר

פסוק 1 הוא מצג (אקספוזיציה) המביא את שלושת גיבורי העלילה ואת הסיטואציה (הקונפליקט) בסיפור: שרה עקרה ואינה יכולה ללדת.

פס' 2 - "הנה נא עצרני ה' מלדת.." האמונה המשתקפת כאן היא שהלידה כרוכה ברצונו של ה'. בסיפורים מקראיים רבים מופיע מוטיב העקרות של האם, ללמדך שהגיבור שייוולד איננו סתם אדם, ונדרשה התערבות אלוהית כדי להביאו לאוויר העולם. (יצחק, יעקב ועשו, יוסף, שמשון, שמואל – כולם נולדו לאמהות שהיו קודם עקרות! כך גם מרים, אמו של ישוע)

"אולי אבנה ממנה" על פי החוק במזרח הקדום כאשר לאישה הראשית (הגבירה) אין ילדים, היא יכולה לתת לבעלה את אחת משפחותיה. הבן שייוולד ייחשב לבנה הביולוגי, ויהיה היורש החוקי של נכסי המשפחה. במקרה והאישה תלד, מאוחר יותר, בעצמה, כל ההסדר הנ"ל מבוטל. (ראה גם בראשית ל' 1 – 3).

פס' 4 – מדגים בצורה יפה את תכונות הסיפור המקראי. בדרך כלל לא נמצא תיאור חיצוני של הגיבורים, וכן לא נמצא תיאורי רגשות. העלילה מתקדמת בעזרת שימוש רב בפעלים. כך גם כאן: הגר מתעברת מיד, ומתחילה לזלזל בגבירתה. שרה, שקנאתה בוערת, מצווה על אברהם לגרש את הגר.

הגר בורחת ופוגשת במלאך ה'. הוא מבטיח לה כי תלד בן זכר, שישלוט על אחיו, ויהיה "פרא אדם" כלומר אדם חופשי, שאיש לא ישלוט בו. הגר חוזרת לבית אדוניה ויולדת את ישמעאל.

יש הטוענים כי זהו הסיפור האטיולוגי שבא "להצדיק" את עינויי עם ישראל במצרים. השורש המנחה בסיפור הוא ע.נ.ה . כאן אישה עבריה מאמצת ילד מצרי, ובסיפורי יציאת מצרים אישה מצרית מאמצת ילד עברי. עינויי עם ישראל במצרים הם מעין מידה כנגד מידה לעינוי הגר בידי שרה.

יסודות אטימולוגיים בפרק: שמו של ישמעאל, ושמה של הבאר: לחי ראי.

פס' 13 – "…הגם הלם ראיתי אחרי ראי" הפסוק משובש וכנראה שכוונתה של הגר: ראיתי את ה' ונשארתי בחיים.

קטגוריות: אברהם - סיפורי בראשית, בראשית | תגים: , , , | להגיב

פרק י"ט: הפיכת הערים סדום ועמורה

סדום ועמורה מהוות סמל לרוע ולשחיתות מוסרית בתנ"ך, בפרט, ובתרבות היהודית, בכלל, עד ימינו אלה. בפרק מתוארת הריסתן של הערים. עוד קודם לכן, בפרק י"ג כבר מופיע רמז מטרים: "ואנשי סדום רעים וחטאים ל-ה' מאד" (פס' 13). אלף שנה מאוחר יותר, הנביא ישעיהו מזכיר את המאורע (א' 9) וכן גם הנביאים ירמיהו (כ' 16) עמוס (ד' 11) ועוד. הפרק מסתיים בסיפור הדומה מאד לסיפור שכרותו של נח.

כמה משפטים על עריכה תנכית – ראינו כי כבר בפרק י"ג נרמז לנו כי תושבי סדום עומדים כנראה להיענש. בפסוק האחרון בפרק י"ג נאמר: "ויאהל אברהם ויבוא וישב באלוני ממרא…." הפסוק הראשון בפרק י"ח מזכיר את אותם היסודות: "ויירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל…" לא פלא הוא שפרשנים רבים רואים את פרקים י"ח – י"ט כהמשך ישיר לפרק י"ג, ואם כך, הרי סיפור הבשורה על הולדת יצחק וסיפור הריסת סדום ועמורה מהווים יחידה אחת. אבל מנגד, פרק י"ט פותח במילים "ויבואו שני המלאכים סדומה" וכאן נראה כי העורך המקראי חיבר את סיפור הבשורה לאברהם בפרק הקודם, עם סיפור סדום ועמורה, למרות שבמקורם הסיפורים היו נפרדים, וללא קשר. החיבור בין הסיפורים גורם אפוא לכך שמשלושה המלאכים שהגיעו לאברהם, נשארו רק שניים! כבר חז"ל חשו בסתירה, והסבירו כי כל מלאך נשלח על ידי ה' למשימה אחת בלבד, והמלאך שבישר לאברהם ושרה על הולדת יצחק חזר למקומו שבשמים.

זאת ועוד: בין שני הסיפורים קיימים קשרים ספרותיים ולשוניים רבים מאד. השוואה מהירה בין הפתיחה של שני הפרקים,העוסקת בהכנסת אורחים, מראה זהות בין הפעלים. למשל:  יושב, וירא, וישתחו, ויאמר. ורחצו, ויאכלו ועוד  בנוסף, יש זהות בין מילים: לקראתם, אדוני, עבדכם, רגליכם וכו'. דוגמא נוספת: הסיפור על סדום, המתחיל בפס' 16 בפרק י"ח נפתח בכך שאברהם והמלאכים משקיפים על סדום. הסיפור "הגרעיני" מסתיים בפס' 28 בפרק י"ט: אברהם משקיף על סדום ורואה את חורבנה. לסיכום סוגיה זו נוכל, אולי לומר כי העורך של ספר בראשית נטל שני סיפורים נפרדים ויצר ביניהם זיקה ספרותית על ידי משפטי עריכה, שימוש בפעלים ובמילים דומות וכו'.

מהפכת סדום ועמורה

פס' 1 – 3 – כמו אברהם בפרק י"ח, גם לוט מקבל את פני הבאים אליו במיטב הכנסת האורחים המזרחית, ולא עוד, אלא שהוא מפציר מאד באנשים, למרות התנגדותם, לבוא לביתו ולהתארח אצלו.

פס' 4 – 9 – בפס' הללו מדגימים אנשי סדום את רשעותם ומצדיקים בהחלט את השם שיצא להם. פס' 4 מדגיש כי כל אנשי סדום, "מנער ועד זקן" מגיעים כדי לפגוע באורחים. הדרישה של אנשי סדום מלוט היא כי יוציא אליהם את האנשים "ונדעה אותם", כלומר לקיים אתם יחסי מין [מכאן נובע השם "מעשה סדום" לתיאור יחסים הומוסקסואליים, הן בעברית והן באנגלית], וכאן מדובר במפורש באונס קבוצתי.               לוט, הנאמן כאמור למסורת הכנסת האורחים המזרחית, המטילה את האחריות להגנת האורח על המארח, מנסה לפייס את אנשי סדום, קורא להם "אחי" ומציע להם את שתי בנותיו הבתולות כתחליף. תגובתם של אנשי סדום היא הדרגתית. ראשית, הם דוחים את דבריו וגוערים בו: "גש הלאה", או בעברית מודרנית: תתחפף מכאן. שנית, הם דוחים מכל וכל את זכותו לשפוט או לבקר את מעשיהם: "האחד בא לגור וישפוט שפוט? לוט הוא בעיניהם גר בלבד, ללא כל זכויות, או אפשרות לטעון טענות כלשהן [שאלתם הרטורית של אנשי סדום מזכירה מאד את שאלתו הרטורית של אברהם בפרק הקודם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ]  ושלישית, הם מתרים בלוט כי גורלו יהיה גרוע יותר מגורל אורחיו.

פס' 10 – 14 – עתה מלאכי ה' "מפשילים שרוולים" ומתערבים בנעשה. הם מושכים את לוט הביתה פנימה ומצילים אותו מידי ההמון הסוער. הם משתמשים ביכולות על טבעיות ומסנוורים את אנשי סדום, כך שהם לא מסוגלים למצוא את פתח הבית. לאחר שהמלאכים הוכיחו ללוט את כוחם, הם מבשרים לו על העתיד לקרות בעיר, ומציעים להציל אותו ואת כל משפחתו. [שוב, זיקה לשונית לנאמר בפרק י"ח. המלאכים אומרים ללוט כי "גדלה צעקתם את פני ה'" מה שמזכיר כמובן את דברי ה' בפרק ח' "ארדה נא ואראה: הכצעקתה..."]

לוט מציע לחתניו לברוח איתו, אבל הם רואים בו כמי שמתעתע בהם ומסרבים להצטרף, ובכך הם חורצים את גורלם במו ידיהם.

פס' 15 – 17 – לוט מתקשה להיפרד מסדום. [פרשנים רבים מסבירים, לאור המסופר גם בפרק י"ג, כי לוט הוא חומרני, רודף בצע, לעומת דודו, אברהם, שהוא ותרן ודמות "רוחנית" יותר] המלאכים מזרזים אותו לברוח, לוקחים אותו ואת משפחתו אל מחוץ לעיר ומוסיפים אזהרה כי אסור לו להסתכל אחורנית "פן תספה". המספר איננו מסביר את פשר האיסור המוזר. פרשנים מציעים כאן שתי אפשרויות: האחת היא שהאיסור בא לנתק סופית את לוט ומשפחתו מהעיר החוטאת. השנייה: חל איסור מוחלט לראות את פני ה', ומכיוון שהוא פועל בעיר, אסור להביט בה.

פס' 18 – 22 – כאן לוט מקיים דיאלוג ישיר עם ה'. הוא חושש כי ההרס שיבוא על סדום לא ישאיר לו פנאי להינצל. הוא מבקש מ – ה'  לאפשר לו לנוס לעיר הקרובה ואותה לא להחריב. זהו כמובן סיפור אטימולוגי המסביר את מקור שמה של העיר צוער, בכיכר סדום.

מימד הזמן בסיפור – המספר המקראי רוצה להראות כי ה' אומר ועושה, על כן "מכווץ" כל הסיפור לזמן קצר ביותר. חטאם של אנשי סדום מתחיל לפני השינה: "טרם ישכבו" (פס' 4). המלאכים מזרזים את לוט לברוח בטרם הזריחה: "וכמו השחר עלה" (פס' 15). ה' מתחיל בפעולה מיד בזריחה "השמש יצא על הארץ" (פס' 23)  והסיפור מסתיים בחורבנה המיידי של העיר. אברהם מתעורר: "וישכם אברהם בבוקר" (פס' 27) וצופה בעיר שנהרסה כליל.

פס' 23 – 25 -  ה' ממתין ללוט שיגיע לעיר צוער ואז הורס את סדום הרס מוחלט.

חורבן סדום והמבול – החוקר יאיר זקוביץ מוצא קוים מקבילים רבים בין סיפור המבול והסיפור על הריסת סדום. בין היתר: בשני הסיפורים האנשים נענשים על שחיתות מוסרית. שם ה' מוריד מבול של מים. כאן – מבול של אש. בשני הסיפורים תאור ההרס הוא קצר ביותר, 2 – 3 פסוקים, בעוד שתאור התהליך שהביא להרס הוא ארוך ומפורט. סיפור המבול מסתיים במעשהו המיני של חם באביו. הסיפור כאן מסתיים במעשה דומה של בנותיו של לוט באביהן ועוד.

הסיפור "הגרעיני" על הריסת סדום מסתיים כאן. לסיפור נספחים שלושה "סיפורונים" שונים זה מזה:

פס' 26 – אשת לוט מביטה אחורנית, בניגוד לציווי האלוהי והופכת לנציב מלח. הסופר המקראי איננו מסביר מדוע נענשה אשת לוט, בעוד שבפסוק הבא אברהם משקיף ומביט על סדום – ולא נענש. ההסבר הפשטני הוא שאשת לוט צוותה שלא להביט אחורנית, ואברהם לא קיבל ציווי כלשהו בעניין. ההסבר האחר: הסופר נאלץ "להרוג" את אשת לוט, כדי לפנות מקום פעולה לבנותיו ולאפשר את הסיפור השלישי.

פס' 27 – 28 – אברהם חוזר להשקיף על סדום, כפי שעשה בפרק הקודם (פס' 16), אבל בעוד שקודם לכן העיר הייתה חיה ותוססת, הרי עתה היא כולה עיי חרבות. מסתבר שאפילו עשרה צדיקים לא נמצאו בה.

פס' 30 – 38 הסיפור על לוט ובנותיו – בדומה מאד לסיפור על נח וחם, גם כאן בנותיו של לוט שוכבות איתו כשהוא שיכור, לילה אחר לילה. גם כאן, מטרת הסיפור היא, קרוב לודאי, להכפיש את אויביו המרים של עם ישראל, עמון ומואב, על ידי כך שמראים שמוצאם ממעשה מושחת של גילוי עריות. יש הרואים במעשה הבנות מעשה ראוי לשבח: בתמימותן הן חושבות שהמין האנושי חוסל והן רוצות "להציל את האנושות", אך אם נשווה את הסיפור כאן לסיפור על נח וחם, ולקללה שקולל כנען, הרי אין מקום לפירוש הזה של הסיפור.

קטגוריות: אברהם - סיפורי בראשית, בראשית | תגים: , , , , | להגיב

פרק י"ח: הבשורה על הולדת יצחק

בפרק י"ח שני נושאים שאינם קשורים זה בזה, והעורך המקראי חיבר ביניהם בדרך מלאכותית. בסיפור הראשון, שלושה מלאכים באים לבשר לאברהם על הולדת בנו. כאשר שלושת המלאכים עוזבים את אברהם, הם משקיפים אל העיר סדום, וכך מחבר העורך את סיפור הבשורה לסיפור הפיכתן של סדום ועמורה.

פס' 1 – 16: הבשורה על הולדת יצחק

שלושה אנשים מגיעים לבשר לאברהם ושרה על הולדתו הצפויה של יצחק. לפעמים מתייחסים אל האורחים בלשון יחיד, ואז נוצר הרושם ש-ה' הוא הדובר אל אברהם ושרה. לפעמים המספר נוקט בלשון רבים. לקושי זה ייתכנו שני הסברים. האחד – זהו סיפור הידוע גם ממיתוסים של עמים שכנים. על פי סיפור זה יורד האל לבשר לזוג זקנים על הבן העומד להיוולד להם. בסיפורים הללו האל גם מבצע את המעשה "הביולוגי" הנחוץ להולדת הבן. מכיוון שביהדות סיפור שכזה אינו אפשרי, שונה הסיפור המקורי לסיפור על שלושה מלאכים, אך "עקבות" הסיפור המקורי עדיין ניכרים בטקסט הנוכחי. ההסבר השני: זהו שילוב של שתי מסורות עבריות קדומות. האחת מספרת על שלושה מלאכים, והשנייה – על אלוהים בעצמו – היורד לבשר לאברהם ושרה את הבשורה.

אברהם מוצג בראשית הפרק כמארח מושלם. השורש המנחה כאן מ.ה.ר. כדי להראות זאת. אברהם משתחווה לפני אורחיו, מציע להם לחם ומים, ומגיש להם ארוחה כיד המלך, בה הוא מערב בשר וחלב! (התפריט המוצע – צנוע, זאת כדי לא להעליב את האורחים, שישתמע שהם באים בגלל האוכל),כמו כן, אברהם אינו אוכל עם האורחים, אלא טורח לשרתם, ולבסוף מלווה אותם עד גבול השטח שבבעלותו.

"כעת חיה" – בדיוק היום, בעוד שנה.

"חדל להיות לשרה אורח כנשים" – שרה כבר אינה פורייה. זאת כדי להעצים את הנס שבהולדת הבן.

פס' 17 – 33:  אברהם מנסה להעביר את רוע הגזרה מעל סדום

פס'  16 מהווה את החוליה המגשרת בין סיפור הבשורה לסיפור ההפיכה של סדום ועמורה. הפסוק מהווה דוגמא נהדרת לדרכי העריכה של סיפורי התורה. [עוד על ענייני עריכה – בפרק הבא]

פס' 19 – הפסוק, כפי שהוא מנוסח, מעלה בעיה בהתנהגותו המוסרית של אברהם. אפשר להבין ממנו כי אברהם הוא צדיק למען גמול, ולא צדיק מושלם.

פס' 20 -  הקושי בפסוק – תחבירי. אפשר לקרוא אותו בשני אופנים:

א – "ארדה נא ואראה: הכצעקתה הבאה אלי עשו – כלה, ולא – אדעה".

ב - " ארדה נא ואראה: הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ולא – אדעה".

על פי הקריאה הראשונה, יש כאן שני משפטי תנאי ושתי תוצאו: אלוהים ירד ויראה: אם אנשי סדום אכן חטאו – הוא ישמידם, ואם לא – הוא ידע כבר מה לעשות בנידון. על פי הקריאה השנייה: אם אנשי סדום חטאו, ואם לא חטאו – ה' ידע.

פס' 22 – "ואברהם עודנו עומד לפני ה' " הנוסח המקורי של הפסוק היה "ו-ה' עודנו עומד לפני אברהם" אך חז"ל, שלא רצו שתהיה פגיעה בכבוד האל, שינו את הפסוק. תופעה זו נקראת תיקון סופרים ואנו לומדים על קיומה רק על פי עדות התלמוד, המונה 18 מקומות שבהם שונה נוסח הכתוב מסיבות דומות.

פס' 23 – 33: טענתו העיקרית של אברהם היא שבהשמדה טוטלית מקבלים הצדיק והרשע גמול אחד. אברהם אינו מבקש צדק, אלא חסד: הוא דורש שבזכות מספר מועט של צדיקים, יסלח ה' לכל תושבי העיר סדום הרשעים.

קטגוריות: אברהם - סיפורי בראשית, בראשית | תגים: , , , | להגיב

בראשית; י"ז – ברית המילה

ההבטחות הקודמות לאברהם כללו זרע עצום ורב (ט"ו 5) וירושת הארץ (ט"ו 19 – 21, י"ב 7 ועוד). בפרק י"ז מתווסף היסוד הדתי. הברית כוללת שלושה יסודות: אלוהים, עם וארץ. הניסוח בפסוק 8 הוא ניסוח משפטי: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם", בדומה לברית סיני. מכיוון שהברית היא בעלת אופי דתי, מוסיפים לה סימן הכר: את ברית המילה.

ברית המילה הייתה נפוצה בקרב עמים שונים במזרח הקדום. גיל הנימול, והטקסים הנלווים למילה היו שונים מתרבות לתרבות. ידוע שהמצרים והשבטים הערביים היו נוהגים למול את בניהם, ואילו היוונים והרומאים – לא עשו זאת. יש חילוקי דעות בקרב החוקרים מהו מקורו של מנהג זה. יש הטוענים שזהו עניין של היגיינה, אבל טענה זו אינה כה סבירה. טענה אחרת: יש כאן מעין מאגיה. האדם נכון להגיש חלק מגופו לאל, כדי לזכות בפריון, או אולי בהגנה מפני סכנות, מגפות וכו'. המקרא מוציא את "העוקץ המאגי" ממנהג המילה, ומעניק לה משמעות חדשה.

"אל שדי" – מכיוון שאלוהי ישראל "ירש" תפקידים  של אלים רבים, הוא מופיע בשמות שונים. כאשר מדובר במלחמה: "ה' צבאות", וכאשר מדובר בפריון: "אל שדי".

שנוי השם (פס' 5- אברהם. פס' 15 – שרה) בא להדגיש את המפנה בחיי אברהם ושרה: הפיכתם לאב ואם. שנוי שם הוא סמל לשינוי מהותי, כמו למשל שינוי שמו של יעקב לישראל (ל"ב 28).

פס' 16 – 17: אברהם עודנו מפקפק בהבטחות האל. שני ביטויים לכך. האחד – פנימי: הוא צוחק בקרבו ומפקפק אם בן 100 יכול להוליד, ובת 90 – ללדת. השני – חיצוני: אברהם אומר ל-ה' "לו ישמעאל יחיה לפניך" כלומר, לפחות תשאיר את ישמעאל בחיים.

ה' מברך את ישמעאל, אך בניגוד ליצחק, ממנו לא יצאו נשיאים, והוא לא יקבל את הארץ המובטחת.

אברהם מקיים את הטקס, כנדרש. ישמעאל נימול בגיל 13, וזוהי הסיבה שהמוסלמים מלים את בניהם בגיל זה דווקא.

קטגוריות: אברהם - סיפורי בראשית, בראשית | תגים: , , , | להגיב

פרק כ"א 1- 21 – הגרוש השני של ישמעאל והגר

זוהי גרסה שנייה לאותו המעשה: אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל, בנה, בעקבות דרישתה של שרה. גרוש זה קשה לאברהם. חז"ל ראו בו את התשיעי מבין הניסיונות בהם העמיד ה' את אברהם, ניסיון המכשיר אותו לכאורה, לניסיון העשירי הקשה מכול: עקידת יצחק. בפרק כ"א רעיונות דומים וביטויים הדומים לאלה שבפרק כ"ב, ועל כן יש המכנים את הפרק בשם: "עקדת ישמעאל".

פס' 1 – 8 – התגשמות ההבטחות: לאברהם ושרה נולד בן בפרק כ' מסופר כי אברהם ושרה שהו בחצרו של אבימלך, מלך גרר. כמו בסיפור בפרק י"ב , גם בפרק כ' מספר אברהם כי שרה היא אחותו, מפחד בן יפגעו בו. אבימלך לוקח את שרה לאישה, אך בהתערבות אלוהים הוא לא נוגע בה ומחזיר אותה לאברהם. כעונש על לקיחת שרה, הפכו כל נשותיו של אבימלך לעקרות. הפרק מסתיים בכך שאברהם מתפלל לאלוהים, ובעקבות תפילתו מוסרת קללת העקרות מעל משפחתו של אבימלך.  פרק כ"א מתחיל בסיפור הולדתו של יצחק. חז"ל ראו, אפוא, סמיכות פרשיות בין שני הפרקים וקבעו אפילו כלל תלמודי: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר – נענה תחילה"  (בבא קמא, צ"ב ע"א), כלומר אברהם זוכה עתה להתגשמות ההבטחות של אלוהים לבן זכר, רק אחרי שהתערב לטובתו של אלימלך. מוטיב הצחוק, לשמע הבשורה על הולדת יצחק (י"ז 16 – 17, י"ח 12 – 15) חוזר כאן, אבל בעוד שבפעמים הקודמות הצחוק היה צחוק של מבוכה, או חוסר אמון, הצחוק הפעם הוא צחוק של שמחה ואושר, מעורב אולי עם מעט אי-אמון שהדבר באמת קרה. קורנת מאושר  אומרת שרה: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי" (פס' 6). השימוש בשורש ש.מ.ע יחד עם השורש צ.ח.ק בדבריה של שרה, מרמז גם על הקונפליקט שבין יצחק וישמעאל, מיד בתמונה הבאה. בשימוש בשני הפעלים יש גם אירוניה: ישמעאל הוא זה שמצחק עם יצחק, ואילו אברהם נאלץ לשמוע בקול שרה, אשתו ולגרש את ישמעאל.

פס' 9  -13 – דרישתה של שרה, תגובת אברהם והתערבות האל פס' 9 – שרה רואה את ישמעאל "מצחק" עם יצחק. הפועל צ.ח.ק משמש בתנ"ך לכמה עניינים שונים: לשעשע, ללעוג, לשחק משחק וגם לשון נקייה לתיאור יחסי מין  (למשל בראשית כ"ו 8). מהקשרו של הסיפור נראה לי יותר מכל הפרוש הפשוט: ישמעאל, כדרך הילדים, משחק עם יצחק. (אחרת, אברהם לא היה נקשר אליו כל כך, ולא היה כל כך עצוב כשהוא נאלץ לגרשו!) אולי, מפאת היותו האח הבוגר יותר, מקנאה שרה בעצם נוכחותו של ישמעאל בביתה, ודורשת מאברהם לגרשו. בעוד שבפרק ט"ז נכנע אברהם מיד, ואלוהים לא מתערב, אלא רק כאשר הגר נמצאת במצוקה, הרי כאן אברהם מגלה מורת רוח וכנראה מתקומם כנגד הדרישה (אם כי הדברים נאמרים מפי המספר, ולא מפי אברהם לשרה!). אלוהים פונה אליו ומשכנע אותו לשמוע בקול שרה בנימוק שיצחק הוא זה שימשיך את שושלתו.

פס' 14 – 21 – גרוש הגר וישמעאל ממש כמו בפרק הבא, גם כאן "וישכם אברהם בבוקר" כשהוא מוכן ומזומן  לבצע את פקודתה של שרה. בעוד שבפרק ט"ז הוא נותן לשרה חופש פעולה ולא מתערב כלל בנעשה, הרי כאן הוא מצייד את הגר בלחם ומים ומשלח אותה מביתו. המחבר אינו מתאר ולו במילה את רגשותיו של אברהם, אבל מרצף הפעלים אנו לומדים כי הגרוש קשה לו מאד: "וישכם…וייקח…וייתן…שם…וישלחה" אברהם עושה הכול במו ידיו, ולא עוד, אלא שאת חמת המים הכבדה הוא שם בעצמו על שכמה של הגר, וכך גם את ישמעאל. מעניין לציין כי הפועל המתאר את דרישת שרה הוא ג.ר.ש בעוד שהפועל המתאר את מעשהו של אברהם הוא ש.ל.ח. כאשר אוזלים המים מן הכד, משליכה הגר את ישמעאל תחת שיח, ובניגוד למצופה מאם דאגנית, להיות צמודה לבנה בשעת מצוקה, היא מתרחקת מהמקום  בנימוק שאין היא רוצה לראות במותו.

"כמטחווי קשת" זהו ביטוי יחידאי, אשר איננו מופיע יותר בתנ"ך. הפרוש המקובל, ומשמש גם בעברית של ימינו: המרחק אליו יגיע חץ הנורה מן הקשת. בהמשך מסופר כי ישמעאל היה "רובה קשת", וזהו, אם כן, רמז מטרים, הרומז לנו על המשך העלילה.                                                                               כמו בפרק ט"ז, גם כאן מתגלה מלאך אלוהים להגר ומבטיח לה כי אלוהים שמע את קולו של ישמעאל. הוא מבקש ממנה להתאחד איתו מחדש ומבטיח כי ישמעאל יהיה לגוי גדול, ממש כמו ההבטחות לאברהם.  גם כאן, מגלה הגר מעין מים, שהימצאותו היא כמובן נס אלוהי, משקה את הנער וחיי שניהם ניצלים. הסיפור מסתיים בכך שהגר "חוזרת למקורות" ומשיאה לישמעאל אישה מצריה.

קטגוריות: בראשית | תגים: , , , | להגיב

בראשית כ"ג – מות שרה וקניית מערת המכפלה

פס 1 – 2 – מות שרה מיד לאחר סיפור העקדה, מגיע תאור מותה של שרה. חז"ל ניסו להסיק מתוך סמיכות הפרשיות כי שרה מתה מצער על המאורע בהר המוריה אך ברור שההקשר שעושים כאן חז"ל תלוש מהמציאות, שהרי יצחק לא נשחט, ואברהם לא ספר לשרה את העומד לקרות בטרם צאתו. הפרט היחידי היכול לתמוך בהקשר שעושים חז"ל הוא שעל-פי סוף סיפור העקדה, אברהם חוזר לבדו לבאר שבע!

[הערה – אם כבר עושים הקשרים, אז עד הסוף! אם אכן שרה מתה בסמוך לעקדה ובעטיה, וזאת בגיל 127, על פי המתואר בראשית פרק כ"ג, ואם שרה ילדה את יצחק כשהיא בת 90, הרי "הילד הקטן" יצחק היה בן 37 בלכתו ביחד עם אביו להר המוריה!]

פס' 3 – 20 – אברהם קונה את מערת המכפלה לאחר מותה של שרה, ועם תום ימי האבל, מחפש אברהם לקנות נחלת קבר עבור משפחתו. יש לזכור כי מאז ומעולם, ובכל העולם, זרים לא הורשו לקנות קרקעות בארץ לא להם. [הערה - רק לאחרונה, כשהעולם הופך להיות "כפר גלובאלי", יכולים, למשל, בעלי הון ישראליים לקנות קרקעות בוורשה, או בניו-יורק, אך לא כך היו פני הדברים עד לא מזמן] בתנ"ך, נמצא עוד מספר תיאורים של קניית חלקות קרקע בארץ ישראל תמורת כסף. לדוגמא: יעקב קונה את שכם (בראשית ל"ג), דוד קונה את גורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד) ועמרי קונה את הר שומרון מידי שמר (מלכים א' ט"ז). תיאורים אלה באים כנראה להוכיח כי בשעת החזרה ממצרים, עם ישראל איננו "פולש" לשטחים לא לו, אלא חוזר לשטחי המולדת שלו [זהו גם הטיעון של המתנחלים ביהודה ובשומרון: הבעלות על הקרקעות הללו היא שלנו, ויש לנו הוכחה כתובה: ספר התנ"ך!]   פס' 4 – אברהם פונה לאנשי חברון, בבקשה לקנות מהם אחוזת קבר כדי לקבור את שרה. הוא מציין שהוא גר-תושב, כלומר מי שבא לחיות במקום לתקופה ארוכה מאד (בניגוד לנכרי, שהוא רק עובר  במקום=תייר] בני העיר, המסרבים כנראה לבקשת אברהם, מכיוון שאינם רוצים לפתוח פתח של אפשרות למכירת קרקע לזרים, דוחים בנימוס את טענתו של אברהם שהוא "גר- תושב", מכנים אותו בתואר הכבוד "נשיא אלוהים" וטוענים כי הוא אחד מהם, ועל כן אין לו צורך בחלקת קבר מיוחדת למשפחתו. הם מציעים לו לקבור את שרה במקום מובחר בבית הקברות שלהם, ומדגישים כי איש מהם לא ימנע זאת ממנו (פס' 5 – 6).

אברהם משתחווה בפניהם, כאות תודה על דברי השבח, אך מבקש כי אם הם באמת רוצים לעזור לו, שיקראו לעפרון החתי, אשר בקצה חלקתו נמצאת מערה, "מערת המכפלה" (על-פי חז"ל השם נובע מכך שנקברו בה האבות בזוגות), אשר בה הוא רוצה לקבור את שרה, והוא רוצה לקנותה "בכסף מלא" על-פי מחירה בשוק.  "עם הארץ" קבוצת אנשים בעלי עמדה ותפקיד משפטי, בניגוד ל"כל באי שער העיר" (פס' 18,10 ) שזהו תאור של כלל תושבי המקום. עפרון הוא מנכבדי המקום, אולי אפילו נמנה על "עם הארץ".

עפרון עונה לאברהם, בפני כל ציבור השומעים, כי יעניק את המערה לאברהם במתנה, ולא רק את המערה, אלא את כל השדה שלידה. עפרון מבין את רצונו של אברהם לזכות בבעלות חוקית על חלקת אדמה, ורוצה למנוע זאת בידעו שאברהם יסרב לקבל את המתנה. אברהם הנחוש בדעתו להשיג את מבוקשו, משתחווה שנית. הוא משתמש בדיוק באותו הביטוי שהשתמש בו עפרון "לו שמעני" ומודיע לו כי בכל מקרה התכוון לשלם עבור המערה, והוא מתעקש על כך.                                                                                  עפרון מבין כי לא יוכל להתחמק, ומחליט "לתקוף את הבעיה"  מצידה השני. הוא נוקב לאברהם מחיר של 400 שקל כסף, שהוא סכום אסטרונומי באותם הימים, ללא כל פרופורציה לערכו האמיתי של השטח. רק לשם השוואה: ירמיהו קונה חלקת שדה ב – 17 שקלים (ל"ב 9) יעקב קונה חלקת שדה בשכם במאה קשיטה (מטבע קטן בהרבה מאשר שקל),דוד קונה את גורן ארונה בחמישים כסף ועוד. עפרון מוסיף, אולי בציניות נסתרת כי בין אנשים עשירים זהו סכום לא גדול "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מהו?!" הוא מקווה בכל ליבו שבידי אברהם הנווד, שזה מקרוב בא, אין סכום גדול כל כך במזומן ובהישג יד. אברהם מתגלה כשחקן שחמט טוב יותר, או כמי שהרחיק ראות. הוא שולף את ארנקו וקונה את השדה.

קטגוריות: אברהם - סיפורי בראשית, בראשית | תגים: , , , | להגיב

פרק ל"ב – יעקב מתכונן למפגש עם עשו

פס' 1 – 3 – יעקב נפרד מלבן לאחר שהות של עשרים שנה בארם, פונה יעקב לדרכו חזרה לכנען. יש לזכור כי כוונתו המקורית של יעקב הייתה להישאר בארם רק שבע שנים, אך לבן רימה אותו פעמיים: החליף לו את נשותיו, ובכך "הפסיד" שבע שנים, ורימה אותו גם בשכר עבודתו, וכך הוא נאלץ להישאר שש שנים נוספות. עם כניסתו המחודשת לארץ, נפגש יעקב שוב עם מלאכי אלוהים. הפעם הוא קורא למקום מחנים. כבר חז"ל עמדו על כך כי בצאתו ובכניסתו לארץ נפגש יעקב עם מלאכים, ועל כן קבעו במדרשם כי המלאכים המלווים את יעקב בכנען, אינם יוצאים מן הארץ, וכאשר הוא יוצא, או חוזר, מתחלפת משמרת המלאכים שלצידו!  

פס' 4 – 9 – דו-שיח עקיף בין יעקב ועשו יעקב איננו יודע האם פני עשו לשלום, או לנקמה. כדי "למשש את הדופק" הוא שולח שליחים אל עשו, אל מקום מגוריו באדום. כדי להצטייר כמי שלמד את לקחי העבר, ואולי מהרצון לפייס את עשו, הוא קורא לעשו "אדוני" ולעצמו "עבדך". הוא מורה לעבדיו לספר לעשו את קורותיו ועל הנסיבות בהן צבר את רכושו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה.." על השימוש שעושה כאן יעקב בלשון יחיד, בתארו את רכושו, יש כמה דעות. יש האומרים כי לא רצה לעורר בעשו את רגש הקנאה. רש"י טוען כי צורת היחיד היא "דרך ארץ לומר על שוורים רבים – שור" כלומר, עניין של צניעות גרידא, ואחרים טוענים כי זו הדרך להציג עושר רב. בסופו של המסר מודיע יעקב בהכנעה ובמפורש כי ברצונו למצוא חן בעיני עשו.

השליחים חוזרים ואין בפיהם דברים שמוסר עשו ליעקב, אלא תאור של עשו ההולך לקראת יעקב וארבע-מאות איש איתו. גם עובדה זו ניתנת להבנה בשתי דרכים: האחת, פני עשו למלחמה ביעקב. השנייה, עשו יוצא לקראת יעקב במשלחת רבת משתתפים כדי לחלוק לו כבוד. יעקב, הנושא עימו כנראה רגשי אשמה כבדים,  מבין את הדבר על-פי הפרוש הראשון דווקא. הוא חוצה את מחנהו לשניים, במחשבה שאם ייקרה דבר מה למחנה האחד, המחנה השני יישאר לפליטה.

פס' 10 – 13 – תפילת יעקב בנוסף, ובצר לו, פונה יעקב לאלוהים. הוא מזכיר לו את ההבטחה לשמור עליו, ולהיטיב עימו כאשר יחזור לארץ. (ל"א 11 – 13). בתפילתו הוא משבח את אלוהים על כי עזב את ארץ כנען לבדו: "במקלי עברתי את הירדן הזה" ואילו עתה הוא חוזר ברכוש גדול וזקוק להגנה מפני עשו, פן יהרוג "אם על בנים", מה שסותר את הבטחתו של אלוהים ליעקב להרבות לו צאצאים.

פס' 14 – 24 – הכנות נוספות למפגש עם עשו יעקב שולח לפניו מנחה נכבדה לעשו, כדי לרכך את ליבו. הוא מורה לאנשיו, הנושאים את המנחה מה לומר לעשו. גם כאן בולט הפחד של יעקב מאחיו. הוא מרווח בין העדרים שהוא שולח, למען ייראו כרבים יותר, וממשיך לכנות את עצמו "עבד" של עשו. ואת עשו "אדוני". בטרם יעביר יעקב את כל רכושו, ולקראת המעבר את נחל יבוק, הוא מחלק עתה את מחנהו לשלושה חלקים, ולא לשניים, כפי שעשה קודם לכן. ממה שמסופר בפרק הבא, מסתבר שיעקב שם בחזית את בני השפחות, לאחר מכן את בני לאה, ורק בסוף את בני רחל. וכול מילה מיותרת! יעקב נשאר ללון במחנה, ובאמצע הלילה הוא מעביר את משפחתו הענפה את הירדן לכנען.

פס' 25 – 33 – המאבק עם המלאך והסבת השם מיעקב לישראל לאחר שהעביר את משפחתו את היבוק, נשאר יעקב לבדו. משום מקום מגיע "איש" שבהמשך מסתבר שזהו מלאך אלוהים ומתחיל להיאבק עם יעקב. המאבק ארוך ונמשך כמעט עד הבוקר. למרות שיעקב נוקע את רגלו, הוא איננו נכנע. משעולה השחר, מבקש "האיש" מיעקב שיאפשר לו ללכת. יעקב מסרב, כל עוד לא יקבל ברכה. "האיש" משנה את שמו של יעקב לישראל באמירה "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל" ומסתבר שלא מדובר ב"איש" סתם כי אם במלאך אלוהים. יעקב שואל אותו לשמו, אך זה מסרב למסור, מברך שוב את יעקב, ויעקב קורא למקום "פניאל", כי שם חזה בפניו של האל. הסיפור מסתיים בקביעה כי כתוצאה מהמאבק, ובגלל הנגיעה של המלאך בירכו של יעקב, לא אוכלים בני ישראל עד היום את גיד הנשה, אחד מהגידים של הירך.

הערה – גרסה נוספת להחלפת השם מיעקב לישראל נמצאת בבראשית ל"ה 9 – 10

קטגוריות: בראשית, יוסף ועלילותיו - סיפורי בראשית, כללי | תגים: , , | להגיב

בראשית, פרק מ"א – חלומות פרעה, פתרונותיהם ועליית יוסף לגדולה

פרק מ"א – חלומות פרעה, פתרונותיהם ועליית יוסף לגדולה

חלומות פרעה אינם אישיים אלא קשורים בממלכה. נזכרים בהם היאור, החקלאות והצאן. בחלומות ישנן גוזמאות ופעולות לא מציאותיות, שחרטומי מצרים לא יודעים לפרש. יוסף, הנקרא כאן "נער עברי" (שלא כמו בפי אשת פוטיפר: "עבד עברי"), פותר לפרעה את חלומותיו והופך לשליטה של מצרים. יוסף מדגיש בפני המצרים שאלוהים מסייע לו בפתרון החלומות, ובזכות חכמתו, צניעותו ויראת ה' שבו הוא עולה לגדולה.

בנוסף לפתרון החלומות, יוסף גם מתווה בפני פרעה תכנית היערכות לקראת שבע השנים הרעות: על פרעה לאגור תבואה בשבע השנים הטובות, ואחר כך למכור אותה לעם תמורת כסף תחילה, ובהמשך, תמורת בקר וצאן, ולבסוף תמורת אדמות. כך יהפוך כל העם המצרי לעבדיו של פרעה, ופרעה יהיה הבעלים החוקי של כל אדמות מצרים.

פס' 33 – 36: יש הטוענים כי אלה הם דברי עצה של יוסף לפרעה. אחרים טוענים שזהו חלק מפתרון החלום. הדעה המקובלת היא שדברי יוסף הם עצה לפרעה, והוא מעז להציעה מכיוון שהפתרון הגיע אליו ישירות מן האל. פרעה מקבל את העצה מכיוון שהוא רואה כי יוסף הוא "איש אשר רוח ה' בו" (פס' 38).

פרעה מכבד את יוסף:

1. הוא מוסר לו את טבעת החותם, סמל שלטונו.

2. הוא מלביש אותו בגדי שש (סוג יקר מאד של בד).

3. הוא מרכיב אותו במרכבת המשנה למלך.

4. העם כורע לפניו ברך: "ויקראו לפניו אברך…" (פס' 43).

אך למרות הכול, יוסף נשאר כפוף לפרעה. פרעה מכנה אותו "צפנת פענח" – פותר נסתרות. (מכאן – צופן, לפענח).

כדי לחזק עוד יותר את מעמדו של יוסף במצרים משיא לו פרעה את אסנת בת פוטיפרע, וכך הוא זוכה להיכנס למעמד הגבוה של כוהני מצרים. ליוסף נולדים שני בנים: מנשה ואפרים, ואז מתחילות שבע שנות הרעב. מכל רחבי האזור יורדים אנשים למצרים "לשבור אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ".

קטגוריות: בראשית, יוסף ועלילותיו - סיפורי בראשית | תגים: , , , | 2 תגובות